שלוש בראש – ז'וזה מוריניו, אוראל דגני, איסטנבול בשאקשהיר – סיכום שבועי עולמי

המאמן הכי טוב בעולם שאיבד את כל הקסם שהיה לו, הבלם שאולי יעבור ליריבה הכי גדולה רק כדי להרוויח משהו, והמועדון שבדרך לאליפות היסטורית שלא אומרת דברים טובים לגבי עתיד הכדורגל הטורקי + המלצות למשחקי השבוע הקרוב משוויץ, אנגליה וצרפת

  1. הקהל היה מעולה

עיר הפלדה. זהו כינוייה של העיר שפילד, אחת הערים הכי היסטוריות בממלכה. מפלדת האל-חלד, דרך המצאת ציפוי הכסף על מטיל נחושת, דרך היסטוריית הכיבושים של העיר ובניית מבצר שפילד, העיר למרגלות רכס הפניין ראתה כבר הכל. גם בגזרת הכדורגל, העיר היסטורית, והיא העניקה לעולם הכדורגל את אחד הדרבים העתיקים בעולם, שפילד יונייטד נגד שפילד וונסדיי, ואת קבוצת הכדורגל העתיקה ביותר בעולם, שפילד FC. מסורתית אלו ה"בליידס", שפילד יונייטד (שנקראת על שם מפעלי הסכינים שהרימו את כלכלת העיר), שהייתה לאורך רוב השנים הקבוצה המוצלחת של העיר. כך גם כיום, כאשר הם עושים עונה נהדרת בפרמיירליג בעוד שפילד וונסדי משחקת בצ'מפיונשיפ  ומעבירה עונה בינונית.

כך גם היה בעונת 2006/07, כאשר שפילד יונייטד חזרה לפרמיירליג אחרי 12 שנים. עד אז, לא זכו אוהדי הכדורגל של העיר שפילד להכיר את ז'וזה מוריניו. למזלם, או לצערם, ב28 באוקטובר 2006 אירחה שפילד את צ'לסי הגדולה של אותן השנים. ג'ון טרי, מייקל אסיין, פרנק למפארד, מייקל באלאק, אריאן רובן, קלוד מקאללה ודידייה דרוגבה הגיעו לראשונה לשפילד. זה נגמר כמו שרוב המשחקים של הבלוז נגמרו בשנים ההן, ניצחון קליל 2-0 משערים של למפארד ובאלאק. אבל הסיפור הגדול של המשחק היה במסיבת העיתונאים שאחריו.

Via Sheffield United Facebook page

ז'וזה מוריניו נכנס והתיישב. נשאלו כמה שאלות נימוסיות לגבי המאבק עם יונייטד על האליפות, ההמשך של ליגת האלופות ועל המעמד של חלק מהשחקנים. ואז, עיתונאי אחד מקומי משפילד שאל את מוריניו "זאת הפעם הראשונה שלך כמאמן כאן בשפילד, עיר היסטורית בכדורגל האנגלי. מה דעתך על הקהל המקומי שלנו?". הפורטוגלי הסתכל עליו במבט הפלדה שלו חסר החיוך, לא מצמץ והשיב מיד: "מקומות כמו שפילד הם הנשמה של הכדורגל האנגלי. הקהל היה מעולה, במיוחד כשהוא שר 'פאק אוף מוריניו'".

זהו מוריניו בקרב הדור שגדל על כדורגל בתחילת המילניום. אדם מתוחכם, צעיר, חוצפן, אחד כזה שכל מסיבת עיתונאים איתו היא אשכרה מסיבה. שכל משחק שהוא מאמן הוא רק קדימון כדי לשמוע את דעתו על הקבוצה שלו, על הקבוצה היריבה, על העיר ועל האוכל שלה. קשה לדמיין את זה היום אבל באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים מוריניו היה אחת הדמויות המרתקות בממלכה. כל כך משמעותי הוא היה שבשנת 2005 מוריניו אפילו עבר את דיוויד בקהאם בדירוג "הגבר הסקסי ביותר בבריטניה" על ידי מגזין גברים כלשהו. אפילו כוכב הפופ הבריטי של הכדורגל היה רק שני למוריניו.

מוריניו נגד יונייטד
מוריניו. אז הוא הדיח את יונייטד. לא לוזר, ווינר Credit: Manchester United Facebook page

מה נשאר מאותו "המיוחד" והמרדן? מאותו אחד שהיה מרד בכל האסתטיקה של הכדורגל המודרני של אלכס פרגוסון ובהמשך גם של פפ גווארדיולה? נשאר אדם מזדקן ונרגן, כזה שמסרב לשנות את עצמו למרות שהשיטה שלו כבר לא רלוונטית. מהגאון שהצליח להדיח את ברצלונה כאלופת אירופה בחצי גמר ליגת האלופות בקאמפ נואו נשאר אדם שבקושי מנצח קבוצות בינוניות בליגה האנגלית, שלוקח את הכוכבים הגדולים ביותר בפרמיירליג וחונק להם את שמחת החיים. גם השבוע, גם אחרי הניצחון בדרבי של צפון לונדון על ארסנל, היה נדמה שבעיקר מוריניו לא ממש מצליח למצוא את עצמו בקרב שחקני דור הZ, בניגוד ליורגן קלופ, למשל.

איפה הייתה נקודת המפנה? נדמה שהיא הייתה בעימות שלו עם איקר קסיאס ב2013, עימות שאמנם סלל את דרכו של השוער הנערץ החוצה מהבלאנקוס, אבל הכתים גם את מוריניו בעצמו. משם הוא חזר לצ'לסי, ואמנם הספיק גם לקחת איתה אליפות ב2014/15, אבל כבר אז היה נראה שמשהו מתערער בתוך ראשו של הגאון מסטובל. משם היה נראה שהוא ממוקד פחות בפיתוח מחודש של שיטות המשחק שלו ויותר במריבות על כוח בתוך המועדון בו הוא אימן. אחרי הפיטורים מצ'לסי אותו תסריט חזר גם ביונייטד וגם עכשיו בספרס. השנים האחרונות מעמידות בסימן שאלה את היכולת של אחד המאמנים שהכי שינו את הכדורגל העולמי להשתנות גם בעצמו, להוכיח שהוא אכן ראוי להיות בהיכל התהילה של כל הזמנים כמאמן גדול.

ז'וזה מוריניו, טוטנהאם
Credit to "Tottenham Hotspur" Facebook page
  1. זה לא אותו דבר

זה קרה ב5 באוגוסט 2006. האירוע: משחק הפתיחה של גביע הטוטו. אל הדשא באצטדיון בלומפילד עלו שתי קבוצות, אחת באדום ואחת בצהוב. הפועל תל אביב נגד בית"ר ירושלים. בין הראשונים בטור הצהוב שיצא מאחורי השער של האצטדיון היה בלם בן שמנמן בן 29. איך שראשו הציץ החוצה מהמנהרה נזרקו לאוויר אלפי שטרות דולרים שנשאו את דיוקנו של אותו בלם, אותו אחד שרק פחות משלושה חודשים לפני הניף את הגביע כקפטן הקבוצה האדומה. שמעון גרשון הפך באותו הרגע מסמל של הפועל תל אביב לשכיר חרב, בוגד. על אף שהצהיר על כך שהוא עדיין אוהד הפועל תל אביב מעל כל במה אפשרית, נשאר גרשון מוקצה בעיני רובם המוחלט של אוהדי הפועל.

השבוע, היה נדמה שהנה זה קורה שוב. או שלא ממש. אוראל דגני, בלמה של הפועל תל אביב מאז עונת 2013/14 (עם הפסקה של שנה במכבי חיפה), קיבל לפי הדיווחים הצעה לעבור לבית"ר ירושלים, לאחר שמשה חוגג "מימש את סעיף הרכישה" עליו. מעבר לכך שאין איזה כפתור שמשה חוגג לחץ עליו שיכול להפוך את דגני לשחקן בית"ר כשהוא רוצה, מעבר לכך שנכון לעכשיו נראה שדגני לא רוצה את המעבר הזה בכלל ונראה שחוגג לא באמת יכול לשלם לו סכום גבוה משמעותית שיוכל להיות זרז למעבר הזה, ההשוואה שרבים עושים בין המעבר של גרשון למעבר של דגני (כמו ערוץ הספורט ששם תמונות של שניהם אחד לצד השני בידיעה על הנושא) היא השוואה מגוחכת, ולא חסרות סיבות.

נתחיל מהעובדה שאכן לא הרבה כדורגלנים עברו בעשורים האחרונים מהפועל תל אביב לבית"ר ירושלים. למעשה, מאז עשה גרשון את הדרך ממתקן חודרוב לבית וגן, עשו אותה רק חמישה כדורגלים נוספים. הבלם זאב חיימוביץ' והשוער בוריס קליימן שעברו בקיץ 2014, חן עזרא וישראל זגורי שעברו כאשר החל הפירוק של הפועל תל אביב בינואר 2017, ועופר ורטה שעבר בקיץ שאחרי לאחר שהאדומים ירדו ליגה. אף אחד מאלה לא ממש הצליח להביא את עצמו לידי הצלחה במדים הצהובים (מלבד אולי חן עזרא, בעונה בה הגיעה בית"ר לגמר הגביע) והתנדפו די מהר מאצטדיון טדי. בניגוד אליהם, שמעון גרשון היה אחד הברגים במרכזיים בזכייה של בית"ר באליפות בעונה ההיא ובדאבל בעונה שאחרי.

שמעון גרשון הפועל תל אביב
קרדיט לדף האינסטגרם של שמעון גרשון

יותר מזה, בניגוד לגרשון שגדל בהפועל תל אביב מגיל ילדים ובחר לעבור לבית"ר בשיא הקריירה שלו במועדון האדום, אוראל דגני גדל בכלל במכבי נתניה, ונמצא אצל האדומים בקושי שש שנים, במהלכם אמנם נשאר נאמן למועדון וירד איתו ליגה, אבל גם לא הפסיק להתעמת עם הנהלת המועדון על העלאה בשכרו בתקופה של הידרדרות כלכלית, דבר שהוביל בסוף ללקיחת סרט הקפטן ממנו בצורה זמנית.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה החשובה ביותר, והיא זאת שיכולה להסביר הכי טוב את המעבר הזה. כששמעון גרשון עבר לבית"ר אלו היו שתי קבוצות שלא רק העניין האידיאולוגי הפך אותן למתחרות, לא רק ההיסטוריה ביניהן, אלא גם ובעיקר הרמה. אלו היו שתיים משלוש קבוצות העל של הכדורגל הישראלי (כולל מכבי חיפה) ומעבר כזה לא רק היה בעייתי ברמה האידיאולוגית אלא גם פגע פגיעה ישירה בשאיפות ההישגים של האדומים. כיום, כשהפועל תל אביב כבר נחשבת לפחות דרג אחד מתחת לבית"ר בליגת העל (וגם זה בעונות יחסית טובות כמו העונה), ומעבר של שחקן מאדום לצהוב הוא לא רק שיפור תנאים אלא בכלל קבלת תנאים כלשהם. עם כל הקיצוצים האגרסיביים שהולכים להיות בהפועל, לקבל תנאים כלשהם עבור שחקן שהוא בעצמו הגיע להפועל רק כדי להשתכר כיאות, זה כבר הרבה פחות בוטה וחריג מאז שבלם נבחרת אחר מהפועל נסע את כביש 1 מזרחה.

אוראל דגני
קרדיט לעמוד הפייסבוק של אוראל דגני
  1. הקבוצה של הסולטן

קבוצה קטנה וצעירה מעיר הבירה עושה את הצעדים הבלתי נתפסים כדי לזכות באליפות 30 שנה אחרי שהוקמה במדינה בה רובן המוחלט של האליפויות נחלקו בין 3 הקבוצות הגדולות של העיר. בתאוריה הסיפור של איסטנבול בשאקשהיר היה אמור להיות הדבר הכי רומנטי שיש. במדינה עם היסטוריה עשירה של אימפריאליזם קבוצה שנוסדה רק לפני שלושים שנה שזוכה באליפות זה בגדר סנסציה. אז זהו, שממש לא.

איסטנבול בשאקשהיר הוקם ב1990 כפרויקט שכונתי של רובע בשאקשהיר בחלק האירופאי של איסטנבול. ככזה גם לא היו לא יומרות גדולות. אלא שעלייתו של המועדון הצנוע לגדולה כרוכה גם בעלייתו של גורם אחר בטורקיה לגדולה, כמובן הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן. כדי להבין את ההקשר ביניהם לא מספיק להסתכל על העובדה שארדואן הוא קרוב משפחה של בעלי הקבוצה, גונסל גומושדאג, ושהוא עזר באופן אקטיבי לקבוצה לממן את בניית האצטדיון שלה, פתיח טרים (על שם מאמנה האגדי של גלאטסאריי, עוד אבסורד בסיפור), אלא צריך להבין את הכוח של הכדורגל בתרבות החילונית של טורקיה.

שלושת קבוצות הכדורגל הגדולות בעיר ובמדינה נוסדו בעשור הראשון של המאה העשרים. בשיקטאש ראשונה ב1903, גלאטסראיי ב1905 ופנרבחצ'ה ב1907. זאת הייתה סוף תקופת האימפריה העות'מאנית, אימפריה שבשיאה שלטה שליטה מוחלטת על כמעט כל אגן הים התיכון, מערב אסיה וצפון אפריקה. ב1923 האימפריה קרסה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה. לשלטון עלה אז מוסטפא כמאל אטאטורק, שהוביל לרפורמות חשובות של מודרניזציה וחדשנות במדינה. תוך שנים ספורות עבר המוקד באימפריה שהתמעטה מהמסגדים החוצה. הטורקים חיפשו מוקד אחר ומצאו אותו במגרשי הכדורגל. שם הגיעה לידי ביטוי עוצמתה של טורקיה כשההמונים מצאו את התגבשותם ביציעי העץ של האצטדיונים.

קהל גלטאסארי
Credit : Official Galatasaray Facebook Page

לכן הפכו שלושת המועדונים של איסטנבול לא רק למצליחים ביותר על הדשא, אלא גם ביציעים הם הפכו להיות אחד הסמלים המובהקים ביותר של טורקיה החילונית. ההמונים עברו מהמסגדים ליציעים. כל זה היה טוב ויפה בשמונים השנים הראשונות של הרפובליקה החילונית של טורקיה. אלא שבתחילת המילניום עלה ארדואן לשלטון במדינה והתחיל לאט לאט לשנות את האופי של הרפובליקה, כאשר מטרתו הסופית הייתה להחזיר את טורקיה להיות מדינה עם אופי דתי איסלאמי. עם המטרה הזאת היה ברור שהוא על מסלול התנגשות חזיתית עם עולם הכדורגל בטורקיה, והקאן שוקור הוא רק דוגמה קטנה לסיפור.

הקאן שוקור הוא הרבה יותר מעוד כדורגלן טורקי מצליח. הוא הסמל הכי גדול של הקבוצה הטורקית המצליחה בכל הזמנים, נבחרת טורקיה במונדיאל 2002. מלך השערים של הנבחרת בכל הזמנים נאלץ להימלט על נפשו באוגוסט 2016 מהמדינה בה היה לסמל עקב חברותו רבת השנים עם הנשיא לשעבר פתהוללה גולאן, האדם שארדואן ראה כמי שהזמין את ההפיכה נגדו באותה השנה. השחקן שכבש את השער המהיר בתולדות המונדיאלים נמלט במהירות לארצות הברית מהמדינה בה היה לסמל. כיום הוא מנסה להתפרנס כנהג אובר בארצות הברית, בעוד ארדואן ממשיך בהפיכת עצמו למעמד של סולטן ולמחיקת המוסדות הדמוקרטיים במדינה.

וכאן נכנסת איסטנבול בשאקשהיר. בשנים האחרונות בנוסף למכות המורליות שסופגות הקבוצות הגדולות של איסטנבול, הן נמצאות גם בחובות עתק שמוערכים בכ2 מיליארד דולר. לכן בשנים האחרונות רואים ירידה במעמדן של הקבוצות הגדולות של איסטנבול, ואחרות ממלאות את החלל בהעדרן. עבדוללה אבצ'י, מאמן צעיר איסטנבולי נשכר ב2006 כדי לפתח את מחלקות הנוער של המועדון הצעיר, והפך את המועדון לשם דבר בכדורגל הטורקי, כשאר בעונת 2008/09 עלה לראשונה לליגה הבכירה. בעונות האחרונות בשאקשהיר מדברת חזק מאוד בצמרת, ובעונה שעברה הייתה קרובה מאוד לאליפות. מחזור אחד לפני הסיום הפסידו הכתומים לגלטאסאריי והפסידו להם גם את האליפות.

שחקני איסנטבול בשאקשהיר
שחקני איסטנבול בשאקשהיר מצדיעים לצבא טורקיה הנלחם בכורדים בצפון סוריה. credit to İstanbul Başakşehir Futbol Kulübü Facebook Page

כאן נכנס גם עניין השחקנים, שנקנים בכסף רב, כסף שעל פי הרבה מקורות מגיע בחלקו מנשיא המדינה בכבודו ובעצמו. ארדואן רואה בבאשקשהיר דרך להחליש את כוחם של מועדוני בכדורגל הגדולים והחילוניים ולכן תומך במועדון, על אף שיציעיו לרוב ריקים או מלאים באוהדי הקבוצות היריבות. גם ה"אולטראס" של המועדון הקטן, "1453" נתמך על פי מקורות שונים על ידי ארדואן. אדין וישקה, עמנואל אדבאיור, רוביניו, דמבה בה, אלג'רו אליה, מרטין שקרטל, גאל קליצ'י, גוקאן אינלר וולקן בבאקאן הם הכוכבים הגדולים שהגיעו לשחק עבור הקבוצה הקטנה תמורת כסף גדול.

ביום ראשון בשאקשהיר יכולה להבטיח את האליפות ההיסטורית שלה כשתארח את קייסריספור. במרחק 4 נקודות מטרבזנוספור היא כנראה תיקח את האליפות, אלא אם תמעד באופן מגוחך בשני המחזורים שנותרו. מאז 2010 לא הייתה לליגה אלופה שאיננה משלושת הגדולות. העובדה שזה הולך לקרות העונה היא לאו דווקא לטובת הכדורגל הטורקי.

שלוש המלצות צפייה לסופ"ש

תון – סנט גאלן (19/07, 17:00, סטוקהורן ארנה)

הליגה השוויצרית, מחזור 32

אחרי שהיה נדמה שבאזל הופכת את הליגה השוויצרית לליגה הצרפתית בקטן, עם רצף של שמונה זכיות רצוף ו11 זכיות מתוך 14 מאז נוסדה ליגת העל השוויצרית, הגיעה יאנג בויז וזכתה בשתי אליפויות רצופות ומשכנעות, ועכשיו ייתכן ותהיה זוכה נוספת. סנט גאלן מגיעה מהקצה הצפון מזרחי של המדינה וזכתה רק בשתי אליפויות, למרות שהיא הקבוצה הותיקה ביותר במדינה. בפעם האחרונה הירוקים זכו באליפות בדיוק לפני עשרים שנה, ואין זמן יותר טוב מאשר עכשיו. חמישה מחזורים לסיום וכשיאנג בויז צמודה אליה וגם באזל נושבת בעורפה, זה שוב זמנם של ה"אספן" בירוק-לבן לזרוח.

בשורה התחתונה: תון נלחמת נגד הירידה וחייבת נקודות, סנט גאלן תקבל רגליים קרות, תיקו.

מנצ'סטר יונייטד – צ'לסי (19/07, 20:00, וומבלי)

חצי גמר הגביע האנגלי

המפעל הוותיק בעולם הכדורגל מגיע שוב, באיחור אופנתי ופנדמי. הפעם על כף המאזניים נמצאות שתי קבוצות שכבר נמצאות לחלוטין בעונה הבאה. מנצ'סטר יונייטד עוד נלחמת על מקום בליגת האלופות מול לסטר, בעוד שצ'לסי די סגורה על זה, ורוצה לצאת מהעונה הזאת לפחות עם תואר. צ'לסי זכתה בגביע לפני שנתיים ויונייטד לפני ארבע שנים, והן רוצות מאוד להחזיר אותו אליהם. וויליאן, ג'ירו, פוליסיק ותמי אברם מול ברונו פרננדס, גרינווד, ראשפורד, מרסיאל ופוגבה. יאללה, שכבר יתחיל.

בשורה התחתונה: הפעם האחרונה שיונייטד הפסידה לצ'לסי הייתה במאי 2018, הפעם זה יישבר.

פ.ס.ז' – סלטיק (22/07, 20:00, פארק דה פראנס)

משחק ידידות

ההגרלה של המשך ליגת האלופות שמה את פ.ס.ז' בצד של החנונים, וכל מה שאמור לעצור אותה בדרך לגמר הוא אטלאנטה, אתלטיקו מדריד, ורד בול לייפציג, לא רק קבוצות שלא ממש היו קרובות לזכייה באליפות שלהן, אלא כאלה שמעולם לא נגעו בגביע עם האוזנים הגדולות. שלושה שבועות לפני שזה מתחדש ואחרי שהקטארים התעללו בלה האבר עם 9-0, הם מארחים את סלטיק למשחק ידידות. הסקוטים אמורים לחדש את הליגה עוד שבועיים, ובהתחשב במה ששתי הקבוצות האלה עשו בשנים האחרונות לשתי הליגות שלהן, לפחות יהיה להם סוג של אתגר כאן.

בשורה התחתונה: פריזאים, אבל מה זה משנה.

סולשיאר, ברונו פרננדש, מנצסטר יונייטד
Credit to " Manchester United Facebook page

תגובה אחת

  1. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מצוין כרגיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח