שלושה רגעי פרישה קטנים ודעה

נראה שחנות הספרים לחצה לסגור את עצמה ולא להפתח לעולם יותר. היינו הלקוחות האחרונים, נראה שגם בקניון עצמו. מוכרת הספרים כבר סיימה את כל מטלות הסגירה שלה ורק חיכתה שנצא. המשכתי להזדנב אחר אמי, מנסה להתעלם מכל החטאים שעומדים סביבי. אסור לי להתפתות. מה לי ולחנות ספרים? שום דבר.

באותו זמן הייתי כדורגלן ונראה היה שספרים יכולים להיות רק להוות לי מכשול. מעולם לא דיברתי עם חבריי לקבוצה על ספרים ומעולם לא החלפנו שמות סופרים אהובים. בכלל, מחדר ההלבשה של מכבי תל אביב הייתה מסקנה מאוד חזקה מבחינתי – כל מה שקשור ללימודים ולרוח מחוץ לתחום. יש תבנית לאיך כדורגלן צריך להיות, להראות, לחשוב וכל השאר רק יפריע.

אני צריך להתייחס לכל ספר בבוז מוחלט. ניסיתי לדבוק בזה אך לבסוף מעדתי. באחת העמדות הונח ספר כחול עם שם מוזר – ״אניהו״, של אתגר קרת. לא הכרתי אותו כמובן, אבל משהו גרם לי לעצור. אולי הציור שהיה על הכריכה, אולי הצבע הכחול, הגודל של הספר והעובי שלו, שהיה נראה לא גדול מידי ולא קטן מידי – משהו מכל זה גרם לי לעצור. עצרתי. הנחתי את ידיי, והתחלתי לדפדף. אני זוכר את הסיפור הראשון, ״השמנמן״, ואני זוכר גם שהמשפט הראשון בסיפור פשוט שבה אותי. כאילו טעמתי את הפרי האסור. משהו צבט לי בלב כל כך.

פתאום הרגשתי שאני נהנה מלקרוא ספרים, ואסור לי. פשוט המשכתי לקרוא בתוך החנות, והסיפור פשוט העיף אותי למקומות שלא הכרתי. המשכתי לקרוא את הסיפור במהירות, פשוט שתיתי את המילים אל תוך ראש הכדורגלן שלי, ולפתע הסיפור נגמר. אחרי שלושה או ארבעה דפים גיליתי משהו שהיה מבחינתי נס. ספר שלם של סיפורים קצרים. המחשבה שזהו ספר שלם של סיפורים קצרים פשוט הקסימה אותי. אחזתי בספר חזק ורצתי לקנות. פעם ראשונה בחיי שקניתי ספר מרצוני הפרטי. לא סיפרתי לאיש על הספר שפשוט מטלטל אותי. חציתי את הגבול, אבל השארתי אותו כסוד פרטי. תמיד אני אומר – בדיעבד כך התחילה הפרישה שלי.

ספרים
Credit to “Pixabay”

***

התאוצה של הרשתות החברתיות החלה בערך בגיל ההתבגרות שלי. זה התחיל במקושרים ועבר לפייסבוק. פתאום גיליתי שאין לי ברירה אלא להחשף. אחת החוויות המרכזיות ברשת החברתית היא שיתוף העולם שלך – אם בשירים אהובים ועד לאירועים שאתה עובר, דרך דעות מסוימות שבא לך לדבר עליהן. לגיטימי. במקושרים ז״ל הייתה קהילת כותבים יחסית מעניינת, עם כל מיני סיפורים שהיו מתפרסמים בדף הראשי. כנראה בגלל אתגר קרת, התחלתי לכתוב בעצמי. משהו בכתיבה שלו גרם לי לרצות להיות כמוהו, לכתוב כמוהו, לחשוב כמוהו. מעולם לא הערצתי שחקן כדורגל כמו שהערצתי את אתגר קרת. אם לחברים שלי מחדר ההלבשה היה שחקן שהוא מודל לחיקוי, השחקן שלי היה אתגר קרת.

די מהר מצאתי את עצמי מתחבר לאנשים כותבים במקושרים עד שהתחלתי לפרסם. ויותר מהר מאשר התחלתי לפרסם את עצמי, מצאתי את אופציית החסימה. מאז ועד בערך סוף הקריירה הקצרה שלי הייתי חוסם אנשים כדי שלא יגלו על פוסטים שאני מעלה, שירים שאני כותב, סיפורים, ודעות שיש לי לכתוב. בדרך כלל הייתי שונה בחדר ההלבשה וכל סטייה קטנה מהנורמה הייתה גוררת דרישת הסברים מצד הקבוצה – ״תגיד, גל, מה זה כתבת שם, משורר נהיית?״, ״מה זה השיר הזה שהעלת?״. אלו דברים שבגלל סיבות אישיות כנראה, לא יכולתי להכיל אותם, מה שדחק אותי לפינת חדר ההלבשה. יותר מהכל, התחלתי להרגיש שאני לא שייך.

כדורגל
Credit to “Pixabay”

***

הגעתי לאחד האימונים הראשונים שלי בקרית גת חצי שעה לפני, כמו כל שחקן שרוצה להרשים מעט את הצוות ואת השחקנים, ותפסתי לי את אחד המקומות שהיו פנויים. בקרית גת חוויתי את התופעה של קבוצה שהיא לחלוטין מסורתית. שחקני עבר שירדו ללאומית כדי לא לשחק בשבת, שחקנים ותיקים שהחליטו שזו הזדמנות בשבילם להתחזק, וגם סתם שחקני ליגה אלף טיפוסיים שומרי מסורת. אין לי בעיה עם זה. משתדל לפחות, להבין את זה. חדר ההלבשה של קרית גת, ראוי לציין, היה מאוד מרשים באותה תקופה, ובנוי מחדר הלבשה, חדר ישיבות, והיה אפילו חדר כושר ומועדון, אבל העירייה כנראה עוד לא אשרה את המתקן, או משהו כזה.

ישבתי בחדר ההלבשה ומתוך חדר הישיבות הגיח הקפטן, לבוש כיפה וציצית והתחיל להפקיד את הקבוצה למנחה. ״אתה בא למנחה? אתה בא למנחה?״, הוא שאל והצביע על כל אחד, וכל אחד התרומם מכסאו והלך לחדר הישיבות שהפך למיני בית כנסת – סך הכל רומנטי, יהודי ומרגש עד שהוא הצביע עלי. ״אתה בא למנחה?״ הוא שאל, ״איך קוראים לך?״, שאל שוב. עניתי לו את שמי והסתכלתי על חדר המנחה, זאת אומרת, הישיבות המלא והייתי כבר בשלב מסוים בבגרות שלי שהחלטתי שאני צריך לעמוד על שלי. ״לא״ עניתי. והוספתי כמה תירוצים שיקלו על התשובה השלילית. זה לא היה ״לא״ מאיים, או משתיק. אלא פשוט לא היה באלי. מה לי ולמנחה? כלום. מעולם לא עשיתי. ״למה לא? מה אכפת לך?״ הוא הקשה, ואני אכן התקשתי. כי הרי באמת מה אכפת לי? כולה כמה דקות מנחה. ללכת לעמוד שם. להיות חלק מכולם.

ובכלל, מכסת הלא-ים שאני יכול להגיד לבן אדם מצומצמת מאוד. בערך פעם אחת. ואם הוא מקשה אז אני אומר כן, בדרך כלל. ניסיתי להאבק בעצמי – חיים שלמים של חסימות בפייסבוק, בחירת מילים והסתרת הדעה שלי עברו על פני. טוב, אולי זה מעט דרמתי. אבל נראה אתכם שוללים מנחה לבקשת הקפטן באימונים הראשונים שלכם בקרית גת, כי מה אכפת לכם.

ספר תנ"ך
Credit to “Pixabay”

***

הדרך לליגת העל רצופה בעסקנויות ובהפיכת שולחנות ואת זה כבר כתבתי, כתבתי גם כמה שלא הצלחתי להתמודד עם זה. וכנראה שהכל מתקשר להכל. כי דרוש אופי מסוים בשביל להיות כדורגלן. במחשבה ראשונית זה נשמע הגיוני סך הכל – כדורגל זה מקצוע קשה ועוברים דברים רבים וצריך אופי חזק. אבל מה זה אופי חזק? האם תדמית הגבר הערס-הישראלי, העסקן, שמסתדר, קושר קשרים ומארגן לעצמו את החיים היא בהכרח האופי הנכון? ממה שאני חוויתי, האופי של השחקן הישראלי הוא מאוד ספציפי, ומאמנים גם לא הצליחו להכיל שחקן שהוא מעט שונה. הייתי ילד שקט מאוד בפינת חדר ההלבשה, עברתי הרבה מאמנים ומעולם לא הכרתי מאמן אחד שניסה לקחת את האופי שלי ולהתאים אותו לכדורגל, אלא תמיד ניסו לשנות אותי ולהפוך אותי ליותר ״רע״. בדיוק המילה הזאת.

ילדים כדורגל

זה לא שלא הסתדרתי או לא הייתי שחקן טוב כשחקן ״שקט״ או ״ילד-טוב״ – מאז שאני זוכר את עצמי כשחקן מכבי תל אביב בשנה הראשונה של ה11 על 11, עד השנה האחרונה שלי בנוער של בני יהודה שבה עברתי באמצע לקרית גת, תמיד הייתי בלם הרכב – אבל עדיין, שום מאמן לא השכיל להכיל ולתת לי בטחון לגבי האופי שלי. תמיד הרגשתי שאני עושה דברים לא נכון. אי האמונה באלוהים, הכתיבה, השמאלניות, כל אלה היו שונים בתכלית משאר הקבוצה (והכדורגל בכלל). אבל זה לנצח ישאר ככה אם מאמנים יתעלמו משחקנים שהם נראים מעט שונים.

בדרך כלל יש עשרים ומשהו שחקנים בסגל קבוצה, ולכל קבוצה יש מאמן ועוזר מאמן. זה יחס הרבה יותר נורמלי מאשר מחנכת אל מול שלושים ומשהו תלמידים בבית ספר. מה גם שלכדורגל הולכים מבחירה (פחות או יותר), ואם לא רוצים, פורשים. אני חושב שבגילאי הנערים המאמן ועוזר המאמן צריכים לתפקד כמחנכים, כמעצבי דעת, אפילו יותר מאשר מקצועיים. אנחנו חווים את ליגת העל חלשה וחסרה ביסודות בסייסים – וזה אך ורק כי לא למדו אותנו ללמוד כשהיינו קטנים, למדו אותנו לנצח. וכשקטנים, בדרך כלל אם אתה כשרוני אתה מנצח. אבל כשזה מגיע לרמות הגבוהות, אז השכל הופך להיות קריטי. ואת זה למדו אותנו להזניח כשהיינו קטנים.

ילדים, מאמן
Credit to “Pixabay”
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!