הטור הזה נכתב בסוף הלילה שבו באיירן מינכן ניצחה ללא תנאי (לא קרעה, לא דרסה, לא טחנה, פשוט ניצחה) את ברצלונה. פעם, לפני עידן מסי, אהדתי את ברצלונה. לבאיירן תמיד היה לי סנטימנט של חיבה ובכל זאת, למרות שלא הייתי מעורב רגשית במשחק, משהו בו גרם לי לסערת רגשות, לבליל מחשבות ולצורך לנסות להסביר.
כדורגל, כמו מוסיקה קלאסית, הוא דבר שאם לא התחברת אליו בשלב מוקדם, אם לא ממש "גדלת עליו", אין לך כמעט סיכוי להתאהב בו בשלב מאוחר. לכן, הניסיון להסביר לאדם שאיננו מתרגש מהמשחק מה כל כך מבעיר אש בחזה לראות אותו – נדון לכישלון. והמשחק הזה של ליל שבת, כאשר אני יושב על הכורסא לבד בסלון, בשעה שאישתי בבידוד קורונה (היא לא חולה, לא לדאוג) הבעיר בי אש. הקסם שבכדורגל, הוא גם החידלון שבו. עשרות דקות של שיממון, מוקרבות על מנת לראות מהלך אחד, המאיץ במקצת את דפיקות הלב. לעתים בתשעים דקות, אפשר לספור על כף יד אחת את המהלכים הראויים שקרו בו. לפעמים הקמיצה לבדה תספיק.
אז מה היה במשחק הזה, ב-8-2 החד פעמי הזה, שגרם לי להתרגשות שלא זכורה לי ממשחק כדורגל? זה קשור בוודאי לתומאס מולר, חלוץ באיירן, ששווה טור בפני עצמו. לא תמיד אהבתי אותו, לפעמים אפילו שאלתי את עצמי בלב מה הוא עושה על המגרש ובמה הוא טוב. מולר חטף סטירה מטפורית אדירה כשבמרץ שעבר הודיע מאמן הנבחרת הגרמנית, יוגי לב, שהוא לא בונה עליו יותר. מהלך כזה, בעונה ההיא שהייתה הקשה ביותר בקריירה של מולר, היה יכול לגמור אותו סופית. העונה הוא חזר לעצמו וחודש לפני יום הולדת 31, היה מספר אחד על המגרש.
יש עוד הרבה סיפורים במשחק הזה. הקרב בין שני השוערים הגרמנים הטובים ביותר; וידאל מברצלונה וקוטיניו ממינכן, ששיחקו נגד מועדוניהם לשעבר; גורצקה וגנאברי שעולים לליגה של הגדולים; טיגו אלקנטרה – בשר מבשרה של ברצלונה, מנצח על החבורה ממינכן; מסי בחולשתו ועוד. אך דומה שכל הסיפורים הללו, הם עלה החסה, שעליו מונח הדבר האמיתי. כל משחק כדורגל הוא סיפור, כזה המתפתח בקצב שלו, עם דמויות, עלילה מרכזית ועלילות משנה – מעטים הם משחקי הכדורגל שהם שיר וכזה היה המשחק בין ברצלונה לבאיירן מינכן, עמוק בתוך השבת. ולא סתם שיר, שיר של משורר, שיר שבו כל שורה יפה מקודמתה וכל מסירה, פוערת עיניים מאחותה.
היו במשחק הזה רגעים של עונג צרוף (אני עוצר את עצמי מלכתוב "שירה בתנועה") – המסירה בנגיעה של מולר לגנאברי, הסלאלום של דייויס על קו שמאל, עוד עין עקומה של טיאגו, הלחץ המתואם של באיירן כמו חבורת רקדנים ועוד ועוד. אני מדמה את ההתמודדות הזו, לשיר של מאיר אריאל – שיר כאב, לאוהדי ברצלונה, אגדת דשא לאוהדי באיירן מינכן.
בפרפרזה על עוד שיר קסום של מאיר: שוב אני חותך מהאגף למרכז, בתקווה למצוא מסירת מפתח…
יפה מאוד! היטבת לתאר את התחושה במשחק, עבור מי שלא אוהד אחת הקבוצות הללו.
כתוב נהדר, תודה.
חן חן עומר, תודה רבה לך.
קשקוש
מכבד את דעתך.
כתוב יפה ומצליח להעביר את התחושה של לצפות במשחק חד פעמי
תודה רבה רבה קובי.
המון תודה ידידיה!
יופי של כתבה!
מאוד מדויק וממצה את המשחק
השיר ככ מדויק. מושלך כמו אריזה אחרי כמעט כל משחק שלנו כבר שנים