ידוע שאוהד הכדורגל הממוצע שונא את השנים האי-זוגיות, מכיוון שאין מונדיאל ואין יורו. מצד שני, שימו לב כמה טורנירים בינלאומיים נערכו במקביל: יורו הצעירות, אליפות אפריקה (שעדיין נמשכת), גביע הזהב, מונדיאל הנשים וכמובן הקופה אמריקה. המון כדורגל זמין ונגיש לצפייה.
מצד שני, הרמה לא תמיד מלהיבה, חלק מהנבחרות מאד לא מוכרות ולפחות בטורנירים של אמריקה, השעות לא נוחות. כמה טוב שלפחות בדרום אמריקה מתחשבים בצופים באיזורים אחרים של הכדור ועורכים חלק מהמשחקים בשעות סבירות. מה שכן, כשיש לך ממיר מקליט אתה לא באמת חייב לראות הכל. אפשר לראות ברפרוף את השידור המוקלט מלפנות בוקר של משחקי הקופה, וברוב המקרים זה גם מאפשר לקבל מושג מספיק ברור על מהלך המשחק והרמה הכללית.
אז איך היתה הרמה הכללית בקופה אמריקה? ובכן, לא משהו. זה היה אחד הטורנירים היותר מבאסים שנערכו ביבשת הרחוקה. ממוצע שערים נמוך, לא מעט משחקים טקטיים מתישים והשיפוט, הו השיפוט. ים של החלטות מוזרות עד שערורייתיות, שחלקן התקבל בחסות ה-VAR העיב מאד על הטורניר הזה. בניגוד לטענה המגוחכת של מסי, מה שאני ראיתי הוא לא שיפוט מוטה לטובת צד מסוים (על מה לעזאזל הרחיקו את ז’סוס בגמר?) אלא פשוט בלגן כללי. כל אלה הפכו את הטורניר למשהו שבואו נאמר, לא ממש נתגעגע אליו. לא מתקרב לכיף של מונדיאל 2018 הנפלא.
ובכל זאת, יש נקודת אור וקוראים לה נבחרת ברזיל. נכון, זו לא נבחרת מלהיבה מאד. למעשה, זו נבחרת שרחוקה שנות אור מהנבחרות הגדולות שהיו לברזיל במהלך השנים. ועדיין, צ’יצ’ה יכול לטפח לעצמו על השכם. בשנה שעברה הסגל של ברזיל, שנראה מרשים ומלהיב והגיע לרוסיה אחרי קמפיין מוקדמות פנטסטי עם ציפיות אדירות, לא מימש את הציפיות וקרס ברגע האמת. כבר אז אמר עבדכם הנאמן שמדובר בנבחרת עם פוטנציאל ושלברזיל יש סיכוי טוב ללכת עם זה עד הסוף בקופה (אז גם אני קצת טופח לעצמי על השכם).
אז מה כן היה טוב בנבחרת הזאת? מעל הכל האיזון. נבחרת יציבה עם שחקנים משמעותיים בכל עמדה, עם שחקנים צעירים ורעבים שנתמכים ע”י שועלים ותיקים מאד שתרמו מניסיונם. לברזיל של 2019 יש אג’נדה ופילוסופיית משחק. היא יכולה להתאים את עצמה ליריבה ולהלך הרוח במשחק. כשצריך היא יכולה לתקוף גלים גלים ומנגד היא יודעת להתגונן טוב מאד.
התוצאה: 13 שערי זכות ורק שער חובה אחד, בפנדל. 0 שערי שדה ב-540 דקות. זה נתון מדהים, במיוחד כאשר מדובר בנבחרת כמו ברזיל, שלאורך השנים כמעט תמיד ההגנה הפילה אותה. הפעם החוליה האחורית, עם אליסון המצוין מאחוריה, עבדה נפלא. ומה נגיד על דני אלבס? איזה שחקן מדהים. השחקן היחיד שהיה שותף לתואר האחרון של ברזיל אי שם לפני 12 שנה (וגם כבש בגמר ההוא מול ארגנטינה) עדיין כאן, ונראה שהוא לא הולך לשום מקום. בגיל 36 הוא זכה בתואר ה-40 שלו בקריירה ועוד היד נטויה. הוא זכה ב-MVP של הטורניר, ובצדק. גם חברו להגנת פסז’, טיאגו סילבה בן ה-34, נתן טורניר טוב מאד.
מנגד, דור העתיד של ברזיל עושה רושם נהדר. את גבריאל ז’סוס כולנו כבר מכירים, אבל יש שם גם את מרקיניוס, ארתור, דויד נרס, רישרליסון וכמובן תגלית הטורניר, אברטון הנהדר שתהיו בטוחים שיעסיק בשנה הקרובה את מערך הסקאוטינג של כמה וכמה קבוצות בכירות באירופה. כמה כישרון יש לברזיל בחלק הקדמי, וכל זה בלי ניימאר.
ברזיל זכתה בצדק בגביע ועכשיו רף הציפיות שם יעלה. בשנה הבאה כבר יש טורניר קופה נוסף והפעם לסלסאו לא יהיה את יתרון הביתיות, אבל יהיה לה יותר ביטחון בדור המתהווה שלה. אם ברזיל תצליח לשמור על הקיים היא בהחלט יכולה להסתער על הגביע גם בשנה הבאה. כמובן שהיעד האמיתי הוא קטאר 2022 וכמובן שהמונדיאל תמיד יותר קשה, בהתחשב ביריבות האירופיות, ולכן גם הקופה בשנה הבאה חשוב מאד, כהכנה נוספת לדבר האמיתי. הצעירים יצברו עוד טורניר לרזומה והשלד המתהווה של הנבחרת לשנים הקרובות יגיע יותר בשל למוקדמות המונדיאל וכמובן לטורניר עצמו.
אז כן, זה היה טורניר בינוני מינוס עם כדורגל מאכזב בלא מעט משחקים. מצד שני, אומרים שכדורגל, סליחה על ההשוואה, זה קצת כמו סקס – עדיף שיהיה גרוע מאשר שלא יהיה בכלל. עונת המלפפונים המשעממת בעיצומה וטוב שהיה לנו את הקופה כדי קצת לשטוף את העיניים. וטוב שברזיל זכתה.
לא משנה אם אתם אוהדים של הנבחרת הזאת או לא, החזרה שלה למרכז הבמה היא בשורה טובה. שמחה ברזילאית היא תמיד שמחה קצת יותר שמחה וכיפית משל אחרים. הרבה שנים חלפו מאז השמחה האחרונה של הסלסאו בטורניר גדול והיה מרגש לראות את החגיגות של השחקנים בסיום המשחק. כמה שזה יישמע קלישאתי זה פשוט נכון – ברזיל טובה זה טוב לענף. ושוב, יש לנבחרת הזאת עוד הרבה עבודה כדי להגיע לרמות האמיתיות שמצפים מברזיל, אבל לפחות יש לה עם מי לעבוד.
