שובה של הפרסונה

סברה מקובלת בעולם הכדורגל היא שההשפעה של תפקיד המאמן על הקבוצה פחותה, יש שיאמרו באופן משמעותי אפילו, מענפים אחרים דוגמת הכדורסל. מאמן הכדורגל אמנם קובע מי ה-11 שיעלו בהרכב, מחליט באיזה מערך לפרוס אותם על המגרש וגם אמור להיות זה שמגיב לאירועים במשחק תוך כדי תנועה, אבל המעורבות הישירה שלו במתרחש על הדשא לא קרובה אפילו לאינטנסיביות של הענף המקביל. ההנחה הזו גורמת לנו לשמוע לעיתים תכופות, אולי תכופות מדי, את האמרה המזלזלת ש”עם סגל טוב ויקר – כל מאמן היה זוכה בתארים”.

שתי קבוצות בעולם הוכיחו לי העונה עד כמה החשיבה הזו שגויה, ועד כמה תפקידו של מאמן כדורגל (ואולי מאמן ספורט בכלל) חורג בהרבה מהסעיפים שלמעלה. קוראים להן ריאל מדריד, ואיך לא, מכבי תל אביב. אצל האחרונה, כל מי שממהרים מאז ההפסד בגמר הגביע לשלוח את ג’ורדי קרויף בחזרה לקטלוניה בעקבות הכישלון המקצועי, מפספסים בעיניי בדיוק את הנקודה שבה מכבי נופלת בכל מינויי המאמנים האחרונים שלה – מועדון כדורגל, במיוחד כזה שהצורך בתארים זורם לו בעורקים, על אחת כמה וכמה כזה שמתהדר בסגל רחב ומלא באגו, צריך מאמן שהוא דמות ואישיות. טקטיקה, סגנון ורזומה לא תמיד מספיקים למועדונים ששואפים להוביל. מה שהיה חסר העונה לצהובים יותר מכל הוא קמצוץ של כריזמה ומנהיגות על הקווים. מישהו להעריץ.

ג'ורדי, תישאר
Credit to “Maccabi Tel Aviv FC” Facebook page

לאור המחסור בכל אלה, אין זה פלא שהמאמן האחרון שמרבית אוהדי הצהובים זוכרים בערגה של ממש הוא פאולו סוזה. לכל אורך העונה שהפורטוגלי העביר על הקווים בבלומפילד, קרויף הקפיד להתגאות בהעדפה שלו למאמנים שהיו שחקני עבר משמעותיים, ומי כמו סוזה, שהספיק לעבור ביובנטוס ובדורטמונד, ענה להגדרה. האמת היא שדמות כמו סוזה היא בדיוק מה שמרבית המאמנים שבאו אחריו לא היו – דומיננטי, יודע להגיע לנפש השחקנים כמי שכבר היה שם בסיטואציות דומות, כזה שגם ביום פחות טוב (והיו לו לא מעט כאלה) מרגישים איתו שיש בעל בית מהספסל. בעל הבית הזה פעם מצליח ופעם נופל, אבל תמיד בדרכו שלו ובצלמו. החשיבות של התכונות האלה התחדדה שוב העונה, בתקופה הקצרה של קרויף עצמו כמאמן – אולי פרק הזמן היחיד בשנתיים האחרונות שבו מכבי חזרה לרגע לנצוץ כמו פעם. פתאום הייתה דרך, הייתה כתובת, היה מי שיוביל. אם לא על המגרש, אז לפחות מהקווים.

המשקל העצום שיש להילה הזו סביב דמות המאמן הוא לא רק הנחה באוויר, אלא עדות של לא מעט שחקנים בעצמם. בריאל מדריד, שאיתה התחלנו, אמר כריסטיאנו רונאלדו רק לאחרונה ש”הערצתי את זידאן כשחקן, ועוד יותר כמאמן”. איסקו, שסבל לא מעט מהרוטציה ומהסגל הבלתי נגמר של הבלאנקוס, דיבר אי שם בחודש אוקטובר שעבר על הביטחון שהמאמן נוסך בו דווקא בתקופות בהן הוא משחק פחות. את שני השחקנים האלה קיבל המאמן הצרפתי בשיאם בדיוק במאני טיים של הליגה, כשהקבוצה הזדקקה להם יותר מכל. במבחן התוצאה, למרות רזומה אפסי כמאמן, זידאן ניהל את הסגל האדיר שקיבל לידיו טוב יותר מקודמיו: קידם שחקנים, שמר את התסכול של המחליפים ברמה נסבלת ולקח את החוסן המנטלי של הקבוצה רמה אחת קדימה. לנהל רוטציה בקבוצה גדולה זו אומנות. לנהל אותה כשקוראים לך זינדין זידאן, וכשהשחקנים בחדר ההלבשה לא רק מכבדים אותך כי צריך – אלא מעריצים אותך – הופך למשימה מעט פשוטה יותר.

ריאל מדריד
Credit to “Real Madrid C.F.” Facebokk page

ועכשיו, קחו את הדוגמאות של פאולו סוזה ושל זינדין זידאן, שובו לרגע לפרופורציות הצנועות של מכבי תל אביב, ודמיינו שאת אותה העבודה שהשניים האלה עשו בקבוצותיהם, מבצעות כבר שנתיים דמויות כמו שוטה ארבלדזה, סלבישה יוקאנוביץ’ וליטו וידיגל. כולם מאמנים טובים, הלא עברם וגם ההווה שלהם מדברים בעד עצמם. כולם הוציאו מהקבוצה משחקים טובים, מי יותר ומי פחות. אחד מהם אפילו הוביל אותה עד לליגת האלופות, אבל איש מביניהם לא נתן תחושה שהוא סוחף אותה אחריו. שהוא מנחיל סגנון, מביא ייחודיות משלו, מטמיע דרך. במילים אחרות, אף אחד מהם לא היה אותה הדמות שאפשר להעריץ כמו זידאן. בזמן שהיריבה העיקרית שלה בליגה מתהדרת בברק בכר, שתפס מעמד של כוכב כאילו שיחק בעצמו על הדשא, מכבי תל אביב מתעקשת להמשיך ברכבת ההימורים על הקווים, אף על פי שלא מעט אנשים חזו שלבסוף זה יפגע בה. לאחרונה אפילו שחקנים בצהוב כבר מעזים לבטא את הבעיה הזו בקול רם.

Credit to “Maccabi Tel Aviv FC” Facebook page

הכתובת נמצאת על הקיר של מכבי תל אביב כבר יותר מדי זמן בכל הנוגע לתחלופת המאמנים והמחסור במנהיגות. זה התחיל עוד בעונה שעברה, עם הווידוי של ערן זהבי על התרופפות במשמעת בתקופה שבה ג’ורדי קרויף נעדר בשל מות אביו. השיא, לפחות בעיני, הגיע במשחקים נגד זניט ובגמר הגביע האחרון, כשניכר שהקבוצה חסרת אונים ואין מאמן שמנסה אפילו להגיב בזמן אמת. כמו עדר ללא רועה. זה מוביל לשתי מסקנות: ראשית, שמכבי תל אביב אולי יכולה להרשות לעצמה לוותר על כישורי הסקאוטינג והרכש של ג’ורדי קרויף, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את קרויף הדמות. במיוחד לא בצומת שהיא ניצבת בו כעת. שנית, שקבוצה שעדיין מחפשת את עצמה אחרי הפרידה משמות כמו זהבי, גרסיה, פריצה ואחרים, חייבת להתחיל ולמלא את החלל שנפער כבר דרך עמדת המאמן. ואולי אפשר בכלל לשלב את שני הדברים האלה יחד?

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!