אז אחרי לא מעט ימים של מתח וציפייה מצד לא מעט אוהדים, כבר בתחילת חלון ההעברות הנוכחי קיבלנו את אחת ההכרזות הדרמטיות של העונה. אני מדבר כמובן על ההכרזה על שמה החדש של ליגת העל, או בשמה החדש: ליגת הבורסה לניירות ערך.

מלבד השינוי העצום, שיחלק את חייהם של האוהדים ללפני ליגת הבורסה ואחרי, השם החדש התקבל אצלי דווקא בשמחה רבה. הסיבה היא, שסוף סוף החליטו לתת קרדיט לאחד המשקיעים המצליחים בכל מה שקשור לבורסת הכדורגל המקומית. אני מדבר כמובן על איזי שרצקי.

כיום כששואלים את האוהד הממוצע על שרצקי, הוא כנראה יגיד שני דברים. האחד, יחס שנוי במחלוקת בלשון המעטה בכל מה שקשור להתנהלות עם מאמנים. השני, היכולת לזהות כישרונות צעירים מהליגות הנמוכות או שחקנים זרים מרחבי הליגות באירופה, להביא אותם לארץ במחיר מציאה ואז למכור אותם ברווח לא קטן לשאר קבוצות הליגה. שני הדברים האלו באים לצערי יותר מדי לידי ביטוי בשנים האחרונות, מה שהופך את קריית שמונה מחברה קבועה בצמרת הגבוהה, לקבוצה שכל שנה מתחילה בחוסר ודאות ומסתיימת בחוסר יציבות, לרוב בתחתית הטבלה.

על היחס המיוחד שלו עם המאמנים השונים אין יותר מדי מה להרחיב, מספיק לראות את ברק בכר עושה קסמים בהפועל ב"ש בזמן שבקריית שמונה עוד לא הצליחו למצוא את המאמן שיחזיר אותם לצמרת. דווקא לאור השנים האחרונות, בהן הקבוצה נמצאת רוב הזמן בחלק התחתון של הטבלה, הרצון למצוא מאמן קבוע שגם יצליח להסתדר עם הבוס וגם יוביל את הקבוצה להישגים כמו פעם רק הופך לגדול יותר.

בהיעדר מאמן קבוע, מי שאמורים להיות אלה שמובילים את הקבוצה להישגים הם שחקני הסגל הותיקים. שחקנים שכבר משחקים זמן רב ביחד, שמחוברים לסמל ולקבוצה ושכשמגיע מאמן חדש, הוא יודע שיש על מי לסמוך.

פה נכנס לתמונה המאפיין השני של שרצקי וקריית שמונה. בשנים האחרונות ולמעשה בערך מאז עונת האליפות, הסגל עובר כל שנה סוג של מהפכה בקיץ. אמנם לא תמיד עוזבים הרבה שחקנים, אבל איכשהו תמיד השחקנים הבולטים של הקבוצה מוצאים את עצמם עושים את הדרך דרומה.

החל משיר צדק, איתן טיבי, דני עמוס וגיא חיימוב, שהחזיקו את ההגנה בשנים הגדולות של הקבוצה, דרך האסלביינק ואחמד אעבד, שרק לאחרונה עוד שיתפו פעולה בהתקפה הצפונית ועד לוי גארסיה ועדן שמיר שעזבו בתחילת הקיץ. למעשה מאז העזיבה של בכר, קריית שמונה לא מצליחה למצוא את הסגל או המאמן שיחזיר את הקבוצה לצמרת הגבוהה, מקום שכבר התרגלה אליו בתחילת העשור.

העניין הוא שלאופי של שרצקי כבר התרגלנו, אפשר לחיות עם זה בשלום. אפשר גם להבין שקבוצה בסדר גודל של קריית שמונה בדרך כלל תהיה זאת שמייצאת שחקנים ולא קונה אותם. מה שבאמת מתסכל אותי, לפחות בכל התקופה הזאת, היא העובדה שכל עונה מתחילה (וגם מסתיימת) בדיוק כמו קודמתה בלי שום סימנים של שינוי.

אתם בטח שואלים את עצמכם כמה צפויה עונה של קבוצה בליגת העל כבר יכולה להיות? אז כשירות לציבור מוגש כאן מבנה עונה סטנדרטי בעירוני ק"ש:

זה מתחיל כבר ביולי-אוגוסט כשהשחקנים הבולטים, שהיו מחוזרים על-ידי לא מעט קבוצות במהלך העונה, בסופו של דבר נמכרים (בדרך כלל לבאר שבע). בינתיים הסגל ממשיך להתבסס על שחקנים צעירים, מציאות מהלאומית ושחקן ותיק בשביל האיזון.

בספטמבר-אוקטובר, הקבוצה פותחת עונה בצורה פושרת למדי, ומתמקמת במרכז הטבלה. המעמד של המאמן מתחיל להתערער.

בנובמבר המצב משתפר כשמגיעים 2-3 ניצחונות שמרגיעים את העניינים, ואפשר כבר להתחיל לחשוב על פלייאוף עליון (כן, בליגה שלנו מסתבר ששני ניצחונות רצופים מספיקים כדי שקבוצה כבר תתמקם במקום שמוביל לאירופה ותהפוך לקבוצת צמרת).

המהפך מגיע בסביבות דצמבר-ינואר. שרצקי מוצא עוד יהלום אי שם בג'ונגלים של דרום אמריקה/בסאבנות באפריקה/במחסן במזרח אירופה/בערבות אוסטרליה, מחתים אותו ויחד איתו הקבוצה נראית כאילו היא חוזרת לימים הגדולים.

במקביל, אלונה ושאר בעלי הקבוצות כבר מתחילים לשלוח את הסקאוטרים לעקוב אחרי הרכש החדש, כדי לקנות אותו בקיץ הקרוב (בדיוק כמו בקיץ שלפניו.. שימו לב למוטיב החוזר).

בפברואר, אמירה שנויה במחלוקת של המאמן, במקביל לרצף של תוצאות מאכזבות, מביאים לפיטורים הזויים בתחילת מרץ. המאמן החדש שמגיע מצליח לייצר ניצחון או שניים במשחקים הראשונים שלו בקבוצה (מאמן חדש, בכל זאת) כך שבאפריל אנחנו מגיעים למחזור הסיום של העונה הסדירה, כשקריית שמונה נמצאת איכשהו בין המתחרות על המקום האחרון לפלייאוף. כמובן שברגע האמת היא מפסידה ומסיימת את העונה בגארבג' טיים ארוך במהלך חודש מאי בפלייאוף התחתון, ועם קצת מזל מצליחה גם לסיים את העונה בלי לרדת ליגה.

יוני עובר בתחושות מעורבות, כשכל מה ששומעים בתקשורת הוא בעיקר תנחומים למאמן החדש שיגיע כדי להציל את המצב בצפון, ועל השחקנים שעתידים לעזוב בקיץ (שוב, שני המוטיבים החוזרים).

לכאורה נראה שגם העונה הבאה לא תהיה שונה מהתסריט הקבוע, אבל למרות הכל, אני לפחות מאמין שיש גם סיבות לאופטימיות. כי אחרי הכל ולמרות הכל, עדיין מדובר באיזי שרצקי. הרי אי אפשר להתעלם מהעובדה שמה שהוא עשה עם הקבוצה מאז שהוא רכש אותה אי שם בתחילת המילניום, הוא לא פחות ממדהים.

אז כן, לי אישית אין שום רצון לראות אותו עוזב או לוקח צעד אחורה, כמו שהוא הבטיח מספר פעמים בשנים האחרונות, ואני מאמין גם שהרוב המכריע של האוהדים יזדהה איתי בעניין. לדעתי אין מתאים משרצקי להחזיר את קריית שמונה בחזרה לצמרת הכדורגל המקומי. בסופו של דבר, הבנאדם בכל זאת מבין כדורגל. וכשזה נוגע לקריית שמונה, הוא גם מבין לא מעט בלעשות את הבלתי אפשרי.