רונאלדו – הסרט

כריסטיאנו רונאלדו מעולם לא עניין אותי.

לא אהבתי את המראה המלוקק והמושלם תמיד.
לא התחברתי לטקס הבומבסטי אחרי כל גול.
מאסתי בהתנהגות הילדותית ובקיטורים כשדברים לא הצליחו והמשחק לא עבר דרכו.

מבחינתי הוא היה עוד כוכב נפוח ומלא אגו.

בשנה שעברה התחלתי לחשוב אחרת בעקבות כתבה ב"גלובס" שתיארה את הרגלי העבודה והאימון המטורפים שלו, וכיצד הוא שומר על גופו וכושרו באופן מדעי ומתוכנת. הבנתי שמאחורי הלוק המושלם נמצא אדם עם מטרה, ומה שיותר חשוב, עם כח רצון ומוטיבציה להשלים אותה. אפשר להניח שהמטרה היא הצלחתו האישית בלבד, וזה לא כל כך פוליטיקלי קורקט, אבל אי אפשר שלא להעריך את המחוייבות הבלתי מתפשרת שלו להשגת המטרות והיעדים שקבע לעצמו.

Credit to "Cristiano Ronaldo" Facebook page
Credit to "Cristiano Ronaldo" Facebook page

טורניר היורו הנוכחי חשף פן נוסף שלו. הוא הגיע לטורניר אחרי פציעה ובכושר חלקי והיה ברור שהוא לא יוכל לסחוב את הנבחרת לבד. למרות הפציעה והכושר הלקוי הוא תרם את תרומתו להגעה לגמר וידע להתאים את עצמו לסגנון של הנבחרת ולא כפה את עצמו על המשחק. נראה לי שהוא קצת התבגר.
על הדמעות וההתנהגות שלו בגמר נכתב כבר כל כך הרבה ואין לי מה להוסיף.

בעקבות כל זה החלטתי לראות את הסרט התיעודי עליו שהוקרן בבתי הקולנוע. לפני שנה לא הייתי שוקל אפילו לראות, אבל אחרי האליפות הוא כבר סיקרן אותי.

הסרט הוא סרט תדמית ופרסום, הרי אף אחד, גם לא כריסטיאנו הגדול, לא הולך עם כובע בבית בשעות הערב, וזה ברור לכולם, אבל לכל סרט כזה מתגנבים קטעים קטנים שמספרים את הסיפור האמיתי. זה מה שאני מחפש, את האדם שמסתתר מאחורי הדמות המיוחצנת.

רונאלדו מספיק ישר כדי להודות בקנאה שהוא חש כלפי הצלחתו של מסי וזכייתו ארבע פעמים ברציפות בתואר "שחקן השנה". אפשר לצרף לכך את העובדה שאף שחקן או מאמן שעבדו איתו לאורך הדרך לא התראיינו לסרט, כדי להניח שכריסטיאנו רואה רק את רונאלדו.

Credit to "Cristiano Ronaldo" Facebook page
Credit to "Cristiano Ronaldo" Facebook page

לזכותו אפשר להגיד שהוא אמר בפשטות את מה שראיתי: "אני אדם בודד". כוכב שיש לו הכל, אבל אולי אין לו הרבה. חוץ מהמשפחה, היחידים ששותפים לחייו הם האנשים שמשרתים אותו. הסוכן, המנהל ועוד כל מיני שעושים עבורו הכל ולא בטוח כמה הם יישארו כשתיגמר הקריירה שלו ואולי הפרנסה שלהם. לפחות על פי הסרט אין לו בת זוג והוא לא צולם אפילו פעם אחת עם אישה (למעט אוהדת ברזילאית שפרצה למגרש האימונים שלהם במונדיאל). קשה לי להאמין שהוא נזיר.
היה לי עצוב לראות אותו משכיב את בנו לישון, כשרק שניהם בבית הגדול והריק. אני מודה שאפילו ריחמתי עליו קצת.
האם התהילה העצומה, העושר האינסופי וההצלחה מאפילים על מחיר הבדידות? לא יודע.

הפעם היחידה שבה הוא התנהג בטבעיות והוריד קצת את המסיכה היתה במהלך טיסה כשהוא שר ועשה קריוקי לאחד השירים האהובים עליו. בכל שאר הסצינות היה ברור שהוא מודע לחלוטין לכך שמצלמים אותו ומתנהג בדיוק כמו שמצפים מסלבריטי כמוהו.

הסרט לא גרם לי להרגיש סימפטיה אליו ואיבדתי אותו לחלוטין כשראיתי שאחיו מנהל מוזיאון מפואר שמיועד אך ורק להלל ולשבח את פועלו של הכוכב.
בחייאת רבאק – מוזיאון רונאלדו??
מלך השערים. אלוף אירופה. שחקן השנה פעמיים. גוף מושלם ועבודה ללא הפסקה. אבל מוזיאון? עד כאן.

כמו כל בן אדם, יש בו פלוסים ומינוסים. אני מעריך את המחוייבות שלו והמאמץ שהוא משקיע, נהנה לראות אותו משחק, אבל קשה לי להתחבר אליו.
לעומת זאת, הבדידות שראיתי בסרט גורמת לי להרגיש קצת יותר סימפטיה כלפיו.

שתי קטנות לסיום:
1. גם למונדיאל ולגמר הצ'מפיונס הספורטאי המושלם הגיע פצוע. חומר למחשבה.
2. מה הוא מחזיק בתיק הגב הקטן שהוא נושא לכל אירוע חשוב, וכמה תיקים כאלה יש לו?

פרומו לסרט :

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח