רגע השנה שלי בספורט – הנפנוף לשלום של דמיאן לילארד

לפני כשנה וחצי, בקיץ 2018, נסעתי לארה”ב לעבוד כמדריך במחנה קיץ. אחד מהשיאים של המחנה הוא משחק הכדורסל המסורתי שנערך לקראת סוף הקיץ בין השחקנים הטובים ביותר של קבוצת הגיל הבוגרת במחנה, “The seniors red and grey basketball game”, כך נקרא המשחק, ואם נחפש כותרת קצת יותר צינית, אז מדובר במשחק כדורסל בין ילדודס יהודים בני 15.

כל 400 האנשים ששהו במחנה התקבצו אל תוך אולם קטן ורועש, התוצאה צמודה לאורך כל המשחק, ובאופן מפתיע, הילדים מגלים רמה שגורמת לך לתהות שאולי יהודים יכולים להצטיין גם בספורט ולא רק במקצועות פיננסיים. בדקות הסיום המשחק הפך להיות משחק של בידודים בין שני הכוכבים המרכזיים בכל קבוצה ונתנו תחושה לגרסה טיפה יותר צנועה של one on one בין לברון לדוראנט.

מגרש כדורסל
Image by Free-Photos from Pixabay

באחד המהלכים האחרונים למשחק, כוכב הקבוצה המובילה, רוזנטל, החזיק בכדור, עשה קרוסאובר קטן ושחרר שלשה. הכדור פגש את הרשת, הקהל הגיב באקסטזה, ורוזנטל הסתכל אל יריבו במאצ’ אפ, קירשנר, ואמר לו במבט קר: “this is my court!”. מהלך אחד אחרי זה, קירשנר היה עם הכדור, ומולו עומד רונזטל שהרגע קבר עליו שלשה, ושיחזר בדיוק את אותו מהלך. קרוסאובר קטן, שחרור מהיר, ובום, רק רשת. קירשנר מביט חזרה ברוזנטל ועם חיוך ממזרי צעק עליו חזרה: “nah bro, this is my court!!!”.

אני זוכר את עצמי יושב עם המדריכים, ואנחנו מאבדים את זה. לא רק בגלל הכדורסל האדיר שראינו, אלא בגלל ההתכתשות התודעתית ששני הכוכבים המרכזיים על המגרש יצרו, במשחק שהרגיש כמו המשחק הכי חשוב בעולם באותו הרגע, גם אם בסופו של דבר היה מדובר במשחק בין נערים בני 15 במסגרת מחנה קיץ אמריקאי, באולם קטן שנמצא בלב יערות מסצ’וסטס.

עם כל הקלישאה שבדבר, המשחק ההוא נחקק אצלי בתודעה כרגע שחידד לי את אחת ההבנות הפחות מדוברות על כדורסל. אנחנו יכולים ללמוד דרכו הרבה על מהי מחויבות, התמדה, חברות, הקרבה, אבל אחד האספקטים המיוחדים במשחק הוא לא רק כל ערכים שאנחנו סופגים מהמאבק הספורטיבי שמתנהל, אלא גם הבאטל הפסיכולוגי.

 

במשחק מס’ 5 של הסיבוב הראשון בפלייאוף הNBA, בסדרה שבין פורטלנד לאוקלהומה סיטי, סדרה שהייתה רווית מתחים והתכסחויות, התוצאה עמדה על שוויון 115 בין שתי הקבוצות, הכדור היה בידיו של כוכב פורטלנד, דמיאן לילארד, למהלך אחרון במשחק. לילארד סחט את השעון, לקח זריקה בלתי אפשרית, קלע, ושלח את אוקלהומה הביתה עם אחד מסלי הניצחון הכי גדולים שנראו כנראה אי פעם בתולדות הענף.

לילארד קלע את הסל הכי גדול בקריירה שלו, אך התגובה שלו אחרי הסל הייתה כנראה מה שהפכה את הרגע הזה, לאחד הרגעים הכי חשובים שראינו השנה בעולם הספורט. לילארד הסתכל אל עבר הספסל של אוקלהומה בעוד הוא מנופף להם לשלום. במחווה פשוטה, וברגע הכי כואב והכי קשה אמר להם: “יאללה תקפלו את עצמכם, ולכו הביתה”.

יש שיאמרו שטייטל בסגנון “באטל פסיכולוגי” הוא מכבסת מילים להתנהגות לא מכבדת, יהירה, ודוגמא רעה לילדים שמבחינתם כוכבי העל האלה הם מודל לחיקוי, וכשהם יעלו על הפרקט הם ינסו לחקות את אליליהם, ובמקום להתמקד בלשחק כדורסל, יחשבו איך הם משפילים את היריב.
קצת קשה שלסתור את הגישה הזאת, ולפעמים טראש טוק יכול לחצות את גבול הטעם הטוב (כן כן גיא פניני, אני מסתכל עליך) אבל הטענה בעד נפנוף ציני לשלום בכלל לא מנסה לשלול את הגישה הנגדית, היא לחלוטין מאמצת אותה.

כדורסל הוא ספורט שהחיכוך בין שחקנים, בין אם זה בהחלפות מבטים, מילים או מחוות כאלה או אחרות, קורה ללא הפסקה. תקראו לזה מלוכלך, רדוד, או לא ספורטיבי, זה חלק מהמשחק. הבאטל הפסיכולוגי הזה יכול להיות כלי בשביל להביס את היריב שלך תודעתית, ובפרספקטיבה רחבה יותר, הוא בידור אדיר לצופים ביציעים ובבית. כך משחקים כדורסל ילדי העשירים ממנהטן במחנות קיץ יקרים, וגם ילדי הרחוב משכונות פשע באוקלנד, כמו דמיאן לילארד, כי זה פשוט הפך לחלק בלתי נפרד מתרבות המשחק.

 

“המשחק נגמר, הסדרה הסתיימה, ופשוט אמרתם להם להתראות”, כך סיכם לילארד בסיום המשחק, בדרך הכי בנאלית שיכולה להיות, את הנפנוף שהפך אותו באותו יום, לכוכב הכי מדובר בליגה. בעידן הנוכחי של ה-NBA, שבו מנהלת הליגה מחוקקת חוקים להגביל חיכוכים והתנהגויות לא מכבדות, וכשבקושי אפשר למצוא פרובוקטרים מדופלמים בסגנון לארי בירד, רג’י מילר וקווין גארנט, דמיאן לילארד, מבלי להבין את גודל המעשה, סיפק רגע מזוקק של כדורסל, ובכלל לא היה מדובר בזריקה.

דמיאן לילארד

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח