ליברפול היא עיר אדומה, תרתי משמע, ובמשחקי הבית השנה באנפילד מעט מאוד אנשים שרים את שיר הספורט הכי מוכר בעולם.
זה הסיפור שלו.

בחודש אפריל 2020, השלים קפטן טום מור את אחד ממסעות ההתרמה המדהימים והמוצלחים ביותר בתולדות אנגליה. קפטן מור נולד באפריל 1920.
בערך באותה שנה שהקפטן נולד, סיים המחזאי והסופר ההונגרי פרנץ מולנאר, מסע בן מספר שנים בערים שונות באירופה, שבו הוא הציג בהצלחה מחזה שכתב ב 1909, בשם Liliom.

שיאו של קמפיין ההתרמה של קפטן מור היה ביצוע משותף יחד עם האמן הבריטי מייקל בול, של השיר You'll never walk alone, שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. השיר, הוא שיאו של מחזמר בשם קרוסל, שמבוסס על אותו מחזה שכתב מולנאר.

קפטן טום מור שירת בצבא הבריטי במזרח הרחוק, במשך חמש שנים, במהלך מלחמת העולם השניה. לקראת יום הולדתו המאה הוא החליט לצאת במבצע התרמה למען עובדי הרפואה בעקבות מגפת הקורונה. הוא הכריז שהוא יבצע מאה הקפות של חצר ביתו, במטרה לגייס כאלף ליש"ט. תוך שבוע הוא גייס כחצי מיליון ליש"ט מכל רחבי העולם, והודיע שהוא מתכנן להגיע למאתיים הקפות.

מולנאר כתב מחזה מעט מלנכולי ומהורהר שעסק באיש קשה יום שמנסה לקיים את אהובתו ואת ביתו הקטנה באמצעות גניבה. הפשע משתבש, הגיבור מתאבד ועולה השמיימה, וממתין שש עשרה שנים לגאולה וכניסה לגן עדן. הוא חוזר לאדמה על מנת לעזור לביתו, שהתבגרה ומחפשת את דרכה.
בודפשט לא קיבלה יפה את המחזה, ורק התעקשותו של מולנאר, שהסתובב איתו ברחבי אירופה, החזיקה את ההצגה בחיים, ובניגוד לגיבור, היא בסופו של דבר גם זכתה להצלחה, והוצגה שנים רבות.

מולנאר המשיך לכתוב מחזות והשכיל לזהות את הסכנה הנאצית, ולכן ברח מבודפשט ב 1940, ועבר לניו יורק. הוא התגורר בגפו במלון, ועל מנת להתפרנס הוא מכר את הזכויות לתרגום לאנגלית של הטקסטים שכתב.
באותה תקופה החלו לשתף פעולה ולהתפרסם בברודוויי צמד הכותבים ריצ'ארד רוג'רס ואוסקר המרשטיין, שחשקו במחזה והשכילו לרכוש אותו. הם העבירו את העלילה מבודפשט לניו אינגלנד, התאימו את התוכן לתרבות האמריקאית, הוסיפו שירים ויצרו את קרוסל, שזכה להצלחה מרשימה, מיומו הראשון ב 1945. המחזמר זכה לביקורות מצויינות ולגירסאות רבות על הבמה, אולם הוא היה נשאר רק כמחזמר אם ג'רי מרסדן לא היה מתאהב בו, ובאחד משיריו.

מרסדן גדל בליברפול, והופיע יחד עם הלהקה שלו, ג'רי והפוסעים, באותם מועדונים בהם הופיעו הביטלס, בתחילת שנות השישים. ג'רי והפוסעים היו הלהקה השניה שחתמה על חוזה עם האמרגן של הביטלס, בראיין אפשטיין, ובשנת 1963 היו להם שלושה להיטים שהגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי. הלהיט השלישי היה החידוש שלהם לשיר "לעולם לא תצעדי לבד" מתוך קרוסל. הלהקה העניקה לשיר עיבוד פופי, מלא פאתוס ומעט שמאלצי, קיצבי יותר מהגירסה המקורית, והוא שהה ארבעה שבועות בראש המצעד. ההחלטה להקליט אותו ולהוציא אותו כסינגל היתה של הלהקה, למרות שאפשטיין היה ספקני לגבי סיכויי הצלחתו.

הדרך מראש מצעד הפיזמונים ליציעים של אנפילד היתה קצרה, אלא שהגירסאות לגביה שונות.
הגירסה הראשונה טוענת שלפני המשחקים באנפילד היו משמיעים ברמקולים של האיצטדיון את הלהיטים שצעדו בראש המצעד באותו שבוע, והאוהדים היו שרים. באחד המשחקים מערכת הכריזה לא עבדה, האוהדים שרו את השיר בכוחות עצמם, ראו כי טוב והמשיכו בכך עד שהשיר הפך למסורת.

הגירסה השניה טוענת שהקשר בין הקבוצה לשיר נוצר בכלל בארה"ב, כשהלהקה והקבוצה השתתפו ביחד בתוכנית הטלוויזיה הפופולארית של אד סאליבן. הסיפור הוא שביל שאנקלי והלהקה המתינו לתורם מאחורי הקלעים, וג'רי החליט שהוא ישמיע את השיר למנג'ר הקשוח והסגור שלא ממש התעניין במוסיקה. בתחילה שאנקלי היה די קר ואדיש, אולם ככל שהשיר התקדם לקראת סופו ולקראת שיאו המלודרמטי, שאנקלי גילה יותר ויותר עניין, החל לחייך ופניו הוארו, ובסיומו הוא אמר בהתרגשות: "ג'רי, בני, אני הענקתי לך קבוצת כדורגל, ואתה הענקת לנו שיר".

ויכול להיות שבכלל הפעם הראשונה שבה שרו האוהדים את ההימנון היתה בחצי הגמר באפריל 1963 מול לסטר, כפי שטוענים מספר אוהדים, וזה היה חצי שנה לפני הגירסה המחודשת של ג'רי מרסדן. המשחק שהתקיים באיצטדיון הילסבורו תחת גשם שוטף וסערה הסתיים בהפסד, ואחד האוהדים החליט שהשיר מתאים למצב, וסחף אחריו את כל היציע.

כך או אחרת, הקהל באנפילד התחבר לשיר באותה מהירות ואקסטזה כמו שאנקלי. ליברפול של תחילת שנות השישים היתה אמנם בירת המוזיקה והפופ בזכות הביטלס, אולם עדיין התפרנסה בעיקר מתעשייה מסורתית, והצווארון הכחול שלט ברחובות וביציעים, כך שהטון המלנכולי והעצוב של המילים הפשוטות והמנגינה, יחד עם הסוף המרומם ומלא האופטימיות, התלבשו מצויין על האופי המקומי.

התיעוד המצולם הראשון של השיר ביציעי האוהדים הגיע בניצחון של ליברפול על לידס בגמר הגביע של 1965, ושדרן ה BBC סיפר שמדובר בסימן ההיכר של הקבוצה, ומכאן כבר אי אפשר היה להפריד בין השיר, האוהדים והקבוצה.

אנפילד אינו האיצטדיון היחידי שבו שרים את השיר על בסיס קבוע. אוהדי סלטיק אימצו את השיר ב 1966, ואחריהם אוהדי בורוסיה דורטמונד, טוונטה אנסחדה, מינכן 1860, קלאב ברוז', אפ. סי. טוקיו, מכלן, פאוק סלוניקי ועוד. משחקי כדורגל אינם האירוע היחיד בו משתמשים בשיר כדי לעורר תקווה. מדי מספר שנים השיר מוקלט בגירסה חדשה בעקבות אירוע טרגי כלשהו, ומיד זוכה לאינספור השמעות והורדות.

אז איך שיר פופ בן מאה ושישים שניות, עם מנגינה פשוטה ומילים בסיסיות, הופך להיות כל כך פופולארי וחשוב בכל כך הרבה מדינות ואירועים?
מה יש בו שאין בשירים אחרים?

אפשר לסכם את הקסם ויכולת ההשפעה של השיר במילה אחת: תפילה.
השיר הזה הוא תפילה חילונית ומודרנית, שיש לה גם מילים וגם מנגינה. פשוט תפילה, שאומרת במילים פשוטות את מה שכתוב בספרי הקודש, ועוטפת אותן במנגינה בסיסית, קליטה וקלה לביצוע על ידי כל אחד. בספרים הטקסט מופיע בהקשר של היחס בין האל לאדם, ובשיר הקשר הוא בין אדם לחברו, אדם לקבוצתו, אדם לכל גוף אליו הוא משתייך ומתחבר ושנותן לו משמעות, חיזוק ותקווה.

במקום להגיד "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי", השיר אומר "לך בגשם, לך ברוח…עם תקווה בלב, ולעולם לא תצעד לבדך".

וכמה כסף הצליח קפטן טום לגייס?
כשהקפטן התחיל את המסע, הוא הודיע שההתרמה תסתיים ביום הולדתו המאה, 30.4.2020.
הקמפיין נסגר עם תרומות בסך 33 מיליון ליש"ט, ובהשתתפות של 1.5 מיליון איש, ושבר את כל שיאי התרומות באנגליה. בעקבות הקמפיין מור זכה בתארי כבוד מגופים שונים בבריטניה, כשהשיא היה תואר אבירות. הוא נכנס לספר השיאים של גינס בשתי קטגוריות, של מסע ההתרמה המוצלח ביותר והאדם המבוגר ביותר שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי.

לשיר יש מקום מיוחד בהיסטוריה של ליברפול, הקבוצה והעיר. הוא קשור להישגים ולשמחה, לאסונות ולעצב.
בגמר הצ'מפיונס של 2005 באיסטנבול, בזמן שהשחקנים ירדו להפסקה בפיגור 3-0 מול מילאן, החלו האוהדים לשיר את השיר בעוצמה ועם הרבה כוונה. מי שהיה שם מספר שזו היתה חוויה עוצמתית ומצמררת, והשחקנים סיפרו שהשירה נתנה להם תקווה שהכל אפשרי, ואת הכח להשוות במחצית השניה ולנצח את המשחק.
באפריל 1989 נהרגו 96 מאוהדי הקבוצה בפתיחת משחק חצי הגמר באיצטדיון הילסבורו, באסון שנגרם בעקבות פתיחת שערים בלתי מבוקרת ע"י המשטרה. בטקס שהתקיים יום לאחר האסון בקתדרלת ליברפול בנוכחות אלפי אנשים, עלה זמר בודד ושר את השיר לזכר הניספים. אף עין לא נותרה יבשה.

עבורי פרנץ מולנאר אינו השיר או המחזמר. בשבילי הוא מחניים.
מולנאר כתב ספר אחד בלבד, והוא היה דווקא ספר ילדים, שתיאר בלשון ציורית ובהרבה רגש, חבורת נערים שנאבקת להגן על מגרש המשחקים שלה במרכז בודפשט, מפני חבורה אחרת שזקוקה גם היא לשטח פתוח, שהוא יקר מפז בכל עיר מודרנית.
הספר הזה ליווה אותי בילדותי וסיפור השיר החזיר אותי אליו. לפני מספר שבועות, בצל סגר הקורונה המתקרב וערב הליגה המתחדשת, סיימתי אותו שוב, עם אותה תערובת של התרגשות, הערכה ועצב, על גבורה של ילד שסיומה טרגי. השנים שעברו ואפילו הקורונה לא הצליחו לפגוע בסיפור.

כשאתם הולכים לספריה או לחנות כדי לחפש את הספר, אל תבקשו את "מחניים" כי אם את "הנערים מרחוב פאל", מכיוון שזה שמו בתרגום החדש.
השם של הספר אולי השתנה, אבל המסר לא – המלחמות הן מיותרות, גם אם הן מתרחשות במגרש המשחקים.

סוף דבר:
השבוע קראתי את הביוגרפיה של טומי לפיד "זיכרונות אחרי מותי" וכשהגעתי למשפט הבא, ידעתי שהגיע הזמן לספר את הסיפור של השיר: "לרגע אחד הייתי נמצ'ק, הטוראי הקטן מ"מחניים" שמחליט להציל את השכונה".