קלטת אליפות

מה בסך הכול צריך אוהד כדורגל כדי להפוך עונה רגילה לבלתי נשכחת? מה הדבר הזה שיוצר אצלו את הרגש וגורם לו להבין שהוא עד למשהו מיוחד? אני אוהבת לקרוא לזה “מבחן קלטת האליפות”. עונה ששווה תואר היא כזו שעוברת בין רגעים קטנים ומיוחדים, יותר או פחות, שנצברים להם לאורך המסע כל הדרך לצלחת.

מכבי תל אביב
קרדיט לדף הפייסבוק הרשמי של מכבי תל אביב

שער של הילד שחר פיבן בדרבי גביע הטוטו מ-20 ומשהו מטר יכול להיחשב לרגע כזה; שער של יונתן כהן כמעט על הבאזר בגביע בטדי הוא לגמרי כזה; מהפך בקרית שמונה עונה בהחלט להגדרה (רצוי בגשם, בשביל האפקט); שער נגיחה של אלירן עטר במגרש של האקסית מחיפה ייכנס גם הוא לרשימה, ואפשר לפרגן גם למופע הסולידי של צ’יקו אופואדו מול חדרה בשבת השמשית ההיא, כשזה עוד נחשב למשחק עונה. הזכרונות האלה הם החומר שממנו עושים אליפויות. ומתישהו בסוף מאי, כשהשופט ישרוק לסיום העונה, אפשר יהיה להתיישב על הספה מול המסך, להקרין אותם ברצף, להתרפק ולהבין – זה הגיע לנו.

וזה לא מובן מאליו, בכלל לא. הרי כמעט בכל אחת משלוש העונות האחרונות היה איזה מומנטום קצר שבו חשבנו שמכבי תל אביב מצמקת את הפער מבאר שבע ועוד יכולה לעשות את הבלתי ייאמן. אבל כשהיינו מריצים את העונות האלה אחורה, במה היינו נזכרים? בחוסר האונים המעליב בטרנר מול 10 שחקנים של היריבה? בתיקואים מתסכלים נגד אשדוד ואשקלון? בבית”ר ירושלים מרקדת על הדשא בנתניה במחזור הפתיחה? ככה לא מייצרים קלטת אליפות. כשמגיע מגיע, ופשוט יודעים את זה. אז שום דבר עוד לא גמור בחודש דצמבר, לא ב-13 הפרש וגם לא ב-20, וסביר להניח שגם משבר או משברון עוד יגיעו. אבל העונה הזו לא מפסיקה לייצר רגעים לפנתיאון שייכנסו לאלבום – ויותר מזה לא צריך. ליגה חלשה? עד לא מזמן מכבי הייתה חלק ממנה, ותוך קיץ אחד עברה להשקיף עליה מלמעלה. לנו יש קלטת אליפות שמצלמת את עצמה כמעט בכל שבוע מחדש, ואנחנו לא צריכים להתנצל על שום דבר.

קהל מכבי תל אביב

ואם בלהשקיף מלמעלה עסקינן, אי אפשר בלי התייחסות לאיש על הקווים שגונב את ההצגה. כן, ולדימיר איביץ’ הולך ומסתמן כמאמן ענק – אבל הסיפור גדול ממנו. הרי תוצאות היו כבר בעבר עם מאמנים פחות מרשימים מהסרבי. דווקא היום כשהכול הולך, צריך לציין שבמידה רבה מכבי הנוכחית והעוצמתית היא תולדה של קודמותיה רוויות האכזבות. היא נולדה מתוך אותו שער אליפות כואב של ג’ון אוגו בנתניה ומתוך ה-4:3 המשפיל לזניט, בדיוק כמו שבאר שבע של שלוש העונות האחרונות נולדה מתוך גמר ה-2:6 המפורסם וחגיגות האליפות הצהובות בווסרמיל. בספורט צריך לפעמים להיות למטה כדי לקבל מחדש את הדרייב לעלות, והכישלון הוא לפעמים הדלק להצלחה.

 

ההצלחה הזו היא הרבה מעבר לאיביץ’, וההתמקדות בו קצת משכיחה את מי שמעליו בהיררכיה. היא משכיחה את אלה שטרחו להחתים אותו בתחילת הקיץ במקום ברגע האחרון; את אלה שלקחו את המועדון בידיים אחרי הסתבכויות הפייר פליי וידעו בדיוק איך להגיב – בלי תירוצים ובלי פשרות; את מי שבאו לקיץ האחרון עם תוכניות ברורות ותשובה לכל שאלה, בלי לחכות ובלי להתמהמה. כן, איביץ’ מתפעל באומנות את חומר השחקנים שיש לו, אבל גם מי שבנה והפקיד את הסגל הזה בידיים שלו ראוי למחמאות. יותר מכפי שהמועדון הזה היה זקוק לרענון על הדשא בדמות שחקני בית צעירים, זרים משפיעים ומחליפים נמרצים, מה שבאמת היה נחוץ הוא רענון למעלה, בחלונות הגבוהים. היום, בדיעבד, אפשר רק להצטער שהתהליך הזה לא קרה שנה או שנתיים לפני כן.

איביץ, מכבי תל אביב
קרדיט לדף הפייסבוק של מכבי תל אביב
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!