הריקוד האחרון, שמתמקדת בימי השושלת של מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס, היא בעצם שיר אהבה לכדורסל של שנות ה-90, ואולי בכלל לתרבות והאופנה של העשור כולו. אבל בזמן שהסדרה שמה זרקור על הקבוצה הדומיננטית של אותן שנים והיריבות שעמדו בדרך של כל האליפויות, שווה להיזכר בצד הפחות נוצץ של הנ.ב.א באותם ימים: הקבוצות הגרועות ביותר של שנות ה-90.

אזכור מיוחד: הקנדיות

אחרי ההתרחבות הגדולה של הליגה ב-1988 ו-1989 (שרלוט, מיאמי, אורלנדו ומינסוטה), עברו חמש שנים עד שבא הצעד השאפתני הנוסף של הנ.ב.א: קבוצות מעבר לגבול עם קנדה. לליגה הצטרפו הטורונטו ראפטורס ו-ונקובר גריזליס. שתיהן לא הגיעו פעם אחת לפלייאוף במהלך העשור, אבל היו להן רק 4 עונות בו.

ובכל זאת, זה היה די גרוע, במיוחד בונקובר, שנשארה בלי קבוצה (הגריזליס עברו לממפיס ב-2001). הגריזליס בשנות ה-90 ניצחו רק 56 משחקים מתוך 316 (הייתה עונה אחת מקוצרת של 50 משחקים), והימים היפים יותר של הפרנצ'ייז הגיעו רק אחרי המעבר של ממפיס, והנוכחות, כל אחד בתורו ובתקופתו, של האחים גאסול.

בטורונטו דברים התחילו להיראות טוב יותר בעונה האחרונה של העשור, כשוינס קארטר כבר שיחק בקבוצה והוביל אותה ל-23 נצחונות בעונת 1998-99 (עונה אח"כ כבר הגיע הפלייאוף הראשון), אבל ב-3 עונות קודם לכן טורונטו ניצחה 67 משחקים סה"כ, כולל רק 16 בעונת 1997-98.

אחד הדברים המשותפים לשתי הקבוצות הייתה הסוג של נפילה עם בחירת הדראפט הראשונה, זו שהייתה אמורה להוות נדבך חשוב מעתיד מזהיר. בונקובר בחרו את בריאנט "ביג קאנטרי" ריבס, שהיה לא רע בכלל ב-3 העונות הראשונות, אבל לא הפך לסנטר דומיננטי בליגה. הקריירה שלו הסתיימה אחרי 6 עונות בלבד בגלל בעיות משקל והפציעות שנבעו מכך.

דיימון סטודמאייר היה בחירת הדראפט הראשונה של טורונטו ונתן עונת רוקי מעולה: 19 נקודות למשחק, 9.3 אסיסטים וגם שיא שלשות (133) לרוקי, אבל הוא מהר מאוד איבד סבלנות וחשק מלהפסיד כל כך הרבה, ודרש טרייד שגם התקבל באמצע עונתו השלישית בליגה. הוא נשלח לפורטלנד, שם סטודמאייר בילה כמעט עשור והיה חלק מחבורת הג'ייל בלייזרס שזכורה בגלל שני דברים: הסיפורים מאחורי הקלעים והקריסה מול הלייקרס בגמר המערב.

אז בזכות השהות הקצרה בליגה, אנחנו נותנים הנחה לגריזליס וראפטורס, ומתקדמים הלאה, לקבוצות באמת גרועות של שנות ה-90. הן מדורגות בסדר יורד: די גרועות, לממש גרועות אל הדובדבן שבקצפת – הכי גרועות.

די גרועות: לוס אנג'לס קליפרס, מינסוטה טימברוולבס ומילווקי באקס

לוס אנג'לס קליפרס: הקליפרס כמועדון עם שאיפות שמורגל לפלייאוף ונצחונות זה משהו של המילניום הנוכחי. פחות או יותר החל מהגעת כריס פול ועידן "Lob City" של הקבוצה, שעבר שינוי ושדרוג לגרסה הנוכחית עם קוואי ופול ג'ורג'. אבל ברוב שנות המועדון, מההתחלה בבפאלו, דרך סן דייגו ועד (כולל) ההגעה ללוס אנג'לס, הדרך כוללת המון הפסדים ושנים של חוסר רלוונטיות.

בשנות ה-90 הקליפרס הגיעו שלוש פעמים לפלייאוף, אבל סיימו עם מאזן חיובי רק פעם אחת (עונת 1991-92). כשלארי בראון הצטרף באמצע אותה עונה לעזור לדני מאנינג, רון הארפר ושות' להגיע למשחק פלייאוף ראשון של הפרנצ'ייז מאז 1976. הקבוצה שהגיעה לפלייאוף ב-1997 ניצחה רק 36 משחקים בעונה הרגילה (כן, גם במערב פעם זה היה קורה), והשחקנים הכי טובים שלה היו לוי ווט ו-בו אאוטלו. אפור.

שאר הזמן? לא משהו לספר לנכדים, כולל שתי עונות של 17 נצחונות, בחירות דראפט מזעזעות או סתם כאלה שלא קרה איתן כלום (דורון שפר וקונסטנטין פופה לדוגמא).

מינסוטה טימברוולבס: כחלק מגל ההתרחבות של הליגה, העונה הראשונה של הטימברוולבס בנ.ב.א הייתה 1989-90. הפלייאוף הראשון הגיע רק ב-1996, הקבוצה האחרונה מהקבוצות הצעירות שהצליחה להעפיל אליו. אפשר לחלק את ההיסטוריה של מינסוטה ללפני קווין גארנט (נבחר בדראפט של 1995, בעונתו השנייה החל רצף העפלות לפלייאוף) ואחריו, תקופה שנמשכת בחוסר הצלחה עד היום.

חוץ משלוש השנים האחרונות בעשור שבהן מינסוטה הגיע לפלייאוף ועפה בסיבוב הראשון כל פעם (עד היום, רק בפלייאוף אחד ויחד הטימברוולבס הצליחו להתקדם מעבר לסיבוב הראשון), הקבוצה ניצחה בממוצע 21.7 פעמים בעונה, כולל עונה נוראית של מאזן 67-15 בעונת 1991-92. גם בדראפטים, עד גארנט לפחות, מינסוטה באופן עקבי בחרה לא הכי טוב, במיוחד כשמסתכלים על חבר'ה שנבחרו יותר מאוחר.

מילווקי באקס: שנות ה-90 היו בעצם הפעם הראשונה בשביל המועדון עם רצף די ארוך (7 עונות) בלי פלייאוף. צריך לזכור, אחרי עונת הבכורה שלהם בליגה הבאקס בחרו באחד לו אלסינדור (קארים עבדול-ג'באר), שמהרגע הראשון שלו בליגה פחות או יותר היה השחקן הכי טוב בה גם. אליפות ב-71 ועוד גמר ב-74. בשנות ה-80 לא הייתה אליפות, אבל הבאקס היו אחת הקבוצות הטובות בנ.ב.א, עם 3 העפלות לגמר המזרח.

שנות ה-90 התחילו עם שתי העפלות לפלייאוף והדחה בסיבוב הראשון, אבל זו הייתה סוף הדרך. הרבה עונות בינוניות מינוס פלוס עוד שתיים ממש גרועות, כולל עונת 1993-1994 עם 20 נצחונות בלבד. אבל בסוף, בחירות דראפט כמו ריי אלן וגלן רובינסון הובילו לימים קצת יותר טובים – פלייאוף בעונה המקוצרת של 1998-99, ובניית השלד לקבוצה שהייתה משחק אחד מלהגיע לגמר הנ.ב.א ב-2001.

ממש גרועה: סקרמנטו קינגס

הקינגס, שעברו הרבה ערים ושמות לאורך השנים (כולל אליפות ב-1951 כשנקראו הרוצ'טסר רויאלס), לא ממש ידעו נחת בסקרמנטו. נכון, הייתה את הקבוצה המעולה תחת ריק אדלמן, עם כריס וובר, פז'ה סטויאקוביץ' ושאר החברים שהגיעה לגמר המערב ב-2002 ולכאורה נשדדה על-ידי השופטים. אבל חוץ מהשנים ההן? כלום. כמעט כלום לפני (ומיד נגיע ללפני), וממש כלום אחרי, כשעדיין מחכים לפלייאוף ראשון מאז 2006 בבירת קליפורניה.

בעונה המקוצרת של 1998-99 התחיל העידן החביב יותר, כשוובר ודיבאץ כבר היו בקבוצה, ולפני שמייק ביבי ודאג כריסטי הגיעו להשלים את הפאזל. בשנים לפני כן, זה היה בעיקר מיץ' ריצ'מונד ועוד כל מיני שחקנים מוזרים מסביב. זה הספיק לפלייאוף רק פעם אחת, בעונת 1995-96 כש-39 נצחונות הכניסו אותך לפלייאוף במערב. שאר הזמן? קבוצה שנעה באופן די קבוע סביב 25 ניצחונות בעונה, מונהגת על-ידי סוג של סופרסטאר שכמעט לא קיבל עזרה.

הכי גרועות: וושינגטון בולטס/וויזארס ודאלאס מאבריקס

וושינגטון: שנות ה-70 היו נהדרות בשביל הבולטס (ששיחקו גם בבולטימור חלק מהשנים), עם אליפות ב-1978 ועוד שלוש פעמים הגעה לגמר הנ.ב.א. שנות ה-80 כבר היו פחות נוצצות אבל עדיין, ברובן הבולטס הגיעו לפלייאוף, מובלים על ידי ג'ף מאלון, מוזס מאלון המזדקן, גרג באלארד וג'ף רולנד.

אבל הירידה המשיכה, וב-6 העונות הראשונות של העשור וושינגטון ניצחה בממוצע 25.5 משחקים בעונה, כששחקנים כמו פרוויס אליסון, דון מקלין והרווי גרנט לא הצליחו למשוך את הקבוצה גבוה מדי.

דברים התחילו להשתפר באמצע העשור עם בחירות הדראפט של ג'ואן הווארד וראשיד וואלאס לצד ההגעה של וובר (שוב הוא?) מגולדן סטייט. ועדיין, הסגל המוכשר שהתקבץ שם (והתפזר לו די במהירות גם כן) הספיק רק לפלייאוף אחד: לחטוף סוויפ משיקגו (בדרך לאליפות מס' 5 בעידן ג'קסון-ג'ורדן-פיפן) בסיבוב הראשון.

דאלאס: בשנות ה-90, לפני מארק קיובן, המאבריקס לא רק היו הקבוצה הכי גרועה בנ.ב.א רוב הזמן, אלא ארגון הספורט הכי גרוע בכל הספורט האמריקאי. העשור דווקא נפתח בעונה של 47 ניצחונות ופלייאוף – שירת הברבור של קבוצה בכלל לא רעה לאורך שנות ה-80, שבשיאה הגיעה לגמר המערב (1988) ולקחה את הלייקרס של מג'יק ל-7 משחקים.

על הנייר, התקופה הרעה לא הייתה אמורה להימשך הרבה זמן. בין 1992 ל-1994 המאבס בחרו בג'ים ג'קסון, ג'מאל מאשבורן וג'ייסון קיד בדראפט. זו שלישייה שאפשר היה לבנות סביבה משהו טוב ללא מעט שנים. כולם מתחת ל-25, צעירים, מגניבים, סופר מוכשרים. אבל זה התפרק מהר מאוד. השיא שלהם ביחד היה 36 ניצחונות בעונת 1994-95, שבאו אחרי שנתיים של שפל היסטורי: 11 נצחונות בעונת 1992-93, 13 נצחונות בעונת 1993-94.

מה לא עבד? האגדה אומרת שטוני ברקסטון אשמה – משולש אהבה שקשור אליה, קיד וג'קסון הרס את מערכת היחסים ביניהם, וחלק מהסיפור גם מופיע באחד האלבומים שלה, בלי להזכיר שמות. אם זה באמת קרה? תלוי את מי שואלים. הרבה אגו בין השלושה בטוח היה. מאמנים לא טובים היו בשפע. גם ההנהלה והבעלים לא בדיוק עזרו. ב-1997 כל אחד מהם היה בקבוצה אחרת: קיד בפיניקס, מאשבורן במיאמי וג'קסון בניו ג'רזי. קיד חזר לדאלאס כמה שנים אחרי זה וגם זכה באליפות. דאלאס חזרה לפלייאוף לראשונה מאז 1990 רק בעונת 2001, כשדון נלסון אימן, קיובן כבר היה הבעלים, ועל המגרש כיכבו דירק נוביצקי ומייקל פינלי.