פרידה ממודל לחיקוי

השבוע לפני שנתיים עזב את מכבי חיפה אחד מסמליה הגדולים ביותר בעשור האחרון – דקל קינן.

לשמחתי, הקבוצה נמצאת כיום במצב הטוב ביותר מאז 2011. דברים טובים קורים ומכבי חיפה נראית כמו שמכבי חיפה צריכה להיראות, אבל עדיין זה זמן טוב מבחינתי להזכיר מי היה דקל קינן בשביל המועדון הזה דווקא בתקופות הקשות, כשלא הלך – מודל לחיקוי עבור שחקנים, אוהדים וכל מי שקשור במכבי חיפה כאחד.

את הטקסט שלפניכם (נוספה לו עריכה קלה, לא רק מכבי חיפה השתפרה מאז…) כתבתי לפני משחק הפרידה מדקל לפני כשנתיים. המשחק, אגב, הסתיים בהפסד מביך 1:0 להפועל עכו. איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום…

מכבי חיפה, דקל קינן
Credit to “Maccabi Haifa FC” Facebook page

פרידה ממודל לחיקוי

צ’ארלס בארקלי: ”אני לא מודל לחיקוי. זה שאני מטביע כדור לסל לא אומר שאני צריך לגדל את הילדים שלך” (ותודה לספר הנפלא של שרון דוידוביץ’ ואלעד זאבי – נבחרת החלומות). צודק בארקלי. ספורטאי קורע את התחת לבד במשך עשרות שנים, בראש ובראשונה כדי להגשים את החלום הפרטי שלו. אז מה לו ולחינוך של ילדים שישרקו לו בוז ברגע שלא ישחק טוב?

לגמרי צודק בארקלי, ולכן צריך להעריך עוד ספורטאים כמו דקל קינן, שלמרות שהיו יכולים להיות מרוכזים רק בעצמם ובקריירה שלהם, הם לא עצמו עיניים והתעלמו מגודל ההשפעה שיש להם, אלא להיפך. הם היוו מודל לחיקוי בהתנהגותם על המגרש ומחוצה לו, לסביבה הקרובה שלהם, לקהל הרחב ואפילו לשחקנים שחולקים איתם את חדר ההלבשה ולפעמים מתחרים איתם על חולצת ההרכב.

“האדם לפני השחקן”, זו הסיסמה עליה מחונכים דורות של שחקנים בירוק, סיסמה שכאילו נכתבה על דקל קינן, הפנים של מכבי חיפה בעשור הזה, לטוב ולרע. לא השחקן הכי גדול, אבל בהחלט האדם הכי גדול.

אם זאת העלייה לקברו של שון כרמלי ז”ל אחרי הזכייה בגביע, ההתנדבות בעמותת אתגרים, העמידה מול המצלמות אחרי ההפסדים הכי משפילים בתקופות הכי משפילות, החונכות לטאלב טוואטחה, איסמעיל ריאן ולהמון שחקנים צעירים אחרים תוך דגש על דוגמא אישית, מקצוענות, קבלת האחר ועזרה לחבר שקצת מתקשה. ישנם עוד שלל סיפורים אישיים שאוהדי מכבי חיפה ישמחו לספר לכל דורש על מספר 21 בירוק, שהיה הכי גדול דווקא כשלבש חולצה רגילה, כמו כל אחד ברחוב.

כשאתה מתבגר ומתחיל להבין מעט איך העסק עובד, קשה ”למצוא” ספורטאים להעריץ. וכן, כשהייתי קטן הערצתי יותר כמובן את בוקולי, קטן ואריק ולא את הבלם הצעיר שזרק כיסא אחרי שהורחק מול מכבי הרצליה (נשמע סיפור בדיוני לגמרי היום. אבל זה אשכרה קרה. ומכבי הפסידה להרצליה 4:0. זה דווקא נשמע סביר לגמרי היום…), אבל עם השנים מצאתי את עצמי יותר ויותר מעריך את דקל.

דקל קינן יחסר לי מאוד, אפילו יותר מהפרידה הראשונה, למרות שאז היה בלם הרכב כחלק מחוליית ההגנה הטובה בהיסטוריה של ליגת העל (16 שערי חובה, 0.46 למשחק) והיום הוא רק בלם מחליף.

תהנה אצל טראמפ ואל תשכח לחזור,

אוהב אותך💚

דקל קינן
קרדיט לעמוד הפייסבוק של מועדון כדורגל מכבי חיפה
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח