פנדלים, סיפור אהבה

הכדורגל הישראלי, כידוע, אינו סיפור הצלחה ברמה הבינלאומית, ובכל זאת, אחת התרומות המשמעותיות למשחק הגיעה מארץ הקודש. יוסף דגן ז"ל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, אחראי לכמה מהרגעים הזכורים ביותר בתולדות הכדורגל העולמי, בזכות המצאת השיטה של הכרעה בדו-קרב פנדלים (יחד עם מיכה אלמוג ז"ל). זה קרה אחרי שנבחרת ישראל הפסידה בטורניר האולימפי במקסיקו סיטי ב-1968 לבולגריה ברבע הגמר בגלל הטלת מטבע. דגן ואלמוג החליטו שחייבת להיות דרך ספורטיבית יותר להכריע משחקים שאי-אפשר שייגמרו בתיקו. השניים שלחו מכתב לפיפ"א, שם חיפשו שיטה שתחליף את ההגרלות האכזריות האלה ואהבו את הרעיון, שהוכנס לשימוש ב-1970 והשאר היסטוריה.

ואן פרסי, ארסנל, פנדל
Credit to Flickr.com

במהלך השנים הולכת וגוברת הביקורת נגד ההכרעה בפנדלים. מה לא נאמר על השיטה הזו? שהיא אכזרית מדי, שהיא לא הוגנת, שהיא לא משקפת את היכולת האמיתית של הקבוצות או השחקנים, שהיא יכולה לפגוע בקריירות של שחקנים. מה אגיד לכם, אני מקבל את כל הטיעונים האלה. ובכל זאת…תהרגו אותי, אבל אני אוהב פנדלים. אוהב? אני מת על פנדלים. זה אחד הדברים הכי אהובים עליי בכדורגל. אם אני נופל תוך כדי זפזופ על משחק שנמצא בהארכה ובמצב של תיקו אני אמשיך לצפות רק בגלל שהסיכוי שזה יגיע לפנדלים, גם אם מדובר בגביע הליגה לנוער בגוואטמלה. עם כל המגרעות של השיטה, אני מת על הדרמה שהיא מייצרת. היא מבטיחה שגם אחרי 0:0 משמים תקבל אקשן, עניין וריגוש. הסיפורים שהשיטה הזו מייצרת שווים הכל. אני פשוט מת על פנדלים. אלא אם כן מדובר במשחק של קבוצה שאני אוהד.

כל מי שחווה את זה אפילו פעם אחת מכיר את זה. כשהקבוצה שאתה אוהד מגיעה לדו-קרב פנדלים זה סיוט. דו-קרב שנמשך דקות ספורות ומרגיש כמו שבועיים. המתח, הזיעה, הרעד, הדופק הלא פרופורציונלי. לכל אלה מתווספת, אצלי לפחות, התחושה החד-משמעית שהקבוצה שלי תפסיד. זו נקודת המוצא שלי תמיד. כנראה סוג של מנגנון הגנה. כשזה באמת נגמר בהפסד זה הכי כואב שיש, אבל כשזה ניצחון, זה קתרזיס שאין כדוגמתו. כמובן שעוצמת הרגש משתנה בהתאם לחשיבות המעמד ותמיד יש מקרים עוצמתיים יותר. לכבודו ולזכרו של יוסף דגן, בחרתי להביא את הזווית האישית שלי ולספר על שני מקרים עוצמתיים במיוחד שחוויתי כאוהד, אחד עצוב ואחד שמח.

 

25.5.2017 – גמר גביע המדינה
זו היתה עונה לא פשוטה לאוהדי מכבי ת"א. זה התחיל בשברון לב מול זניט והמשיך בכניעה ללא תנאי להפועל ב"ש שדהרה לאליפות שניה ברציפות וכאילו זה לא הספיק, גם חגגה אותה מול הפרצוף של האוהדים הצהובים באצטדיון בנתניה. ובכל זאת, כשבגמר הגביע היריבה היתה קבוצת התחתית של בני יהודה, התחושה היתה שאפשר לסיים את העונה הזו עם טעם טוב. ליאור ואני יצאנו מוקדם מהעבודה ונגררנו בפקקים אינסופיים על כביש 1 ובעיקר בירושלים עצמה. מקום חניה? הצחקתם אותי. חנינו על מדרכה איפה שכולם החנו והלכנו עוד 20 דקות ברגל עד לטדי. וכל זה בשביל מפגן מביש. ליטו וידיגל במשחק הפרידה שלו העלה הרכב מוזר וביצע חילופים מוזרים ומאוחרים, מכבי כמעט ולא הצליחה לאיים על המסגרת של זובאס. ביציע ליאור ואני צועקים, תופסים את הראש ומתחרפנים מהקבוצה המתסכלת הזאת. 120 דקות איומות הגיעו לקצן ועכשיו הגרוע מכל. פנדלים.

אנחנו מאמצים את כל הכח שעוד נשאר לנו בגרון כדי לעודד את שחקנינו. זה מתחיל נפלא – אלברמן כובש, ראיקוביץ' עוצר את ואלסקיס. ריקאן וקיארטנסון כובשים. 1:3. זה קרוב. אלמוג בוזגלו כובש וזה 2:3. ואז סקאריונה שנכנס כמחליף מחמיץ. יופי ליטו. החשש מתחיל לעלות, אבל אז ראיקו עוצר גם את גורדנה. זה הכי קרוב שיש. יוסי בניון, שעד היום לא ברור לי למה לא עלה בהרכב, ניגש לבעיטה. אנחנו יודעים טוב מאד שיוסי אף פעם לא היה משהו בפנדלים, אבל יש תחושה של אופוריה. שנה לפני כן הוא ניצח אותנו בגמר באותו אצטדיון, זה מתבקש שעכשיו הוא יסגור מעגל…

אז זהו, שלא. בעיטה נוראית שלו נהדפת בקלות ע"י זובאס. הלם מוחלט. יהונתן כהן משווה. אנחנו כבר נטולי אמונה. טב"ח הבלם בועט מחוץ למסגרת. זהו. זה אבוד. סתיו פיניש ניגש לבעוט. אנחנו יודעים בדיוק איך זה ייגמר, אבל נשארים בכל זאת. הוא מבקיע. שאגה אדירה מהיציעים בכתום. אנחנו רצים החוצה. בחוץ שיירה ארוכה של צהובים המומים ושקטים. בתוך אחד הרכבים יושב ח"כ יאיר לפיד, מכביסט שרוף. גם הוא נראה מדוכדך ואני מנחש שזה לא מסיבות פוליטיות. מרוב הלם ועצבים אנחנו לא מוצאים את האוטו. הולכים, הולכים, הולכים, מקללים, מקללים, הולכים, בסוף איכשהו מוצאים. הדרך חזרה לגוש דן ארוכה, מעייפת ובעיקר שקטה. שנינו בקושי מחליפים מילה. הגרון חנוק. לשנינו ברור שזו תגובה לא פרופורציונלית אבל זה חזק מאיתנו. אווירת נכאים. ליאור, עד היום, לא מוכן לבוא איתי למשחקים של מכבי. פוסט-טראומה.

בני יהודה
קרדיט לדף הפייסבוק "מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL"


21.5.2008 – גמר ליגת האלופות
אני לא יודע כמה אוהדי צ'לסי יש בישראל. מה שבטוח שבאותו ערב היו מאות אלפים כאלה. עם אברם גרנט על הקווים היה ברור את מי יעודדו הישראלים שאינם אוהדי מנצ'סטר יונייטד. על חוף הים של ת"א התקבצו אלפים לצפות בהקרנה מיוחדת על מסך ענק. חברי הטוב קלרמן ואני היינו לבושים בחולצות אדומות עם המספר 7 ושמו של כריסטיאנו רונאלדו על הגב. מסביבנו המוני חולצות כחולות עם כתמים בודדים של חולצות אדומות. האווירה היתה הזויה. הסתכלו עלינו כעל בוגדים. אחרי שרונאלדו כבש את שער היתרון ואנחנו חגגנו, מישהו צעק לעברנו "למה ככה? למה אתם לא מעודדים את גרנט? קצת כבוד למדינה!". אבל עם כל הכבוד שיש לי למדינה (ולגרנט), יונייטד זורמת אצלי בורידים עוד מימי אריק קאנטונה וזה גמר ליגת האלופות, אז מצדי שאלוהים בכבודו ובעצמו יאמן את צ'לסי, אני עם הקבוצה שלי.

המשחק הזה היה עינוי אחד גדול. ספיגת שער מעצבן משום מקום, מחצית שניה נוראית. הארכה מורטת עצבים. קלרמן נראה כמו מופע של איש אחד. ככה זה, אוהד שרוט. צועק, קופץ, מסתובב במקום. לפרקים היה נראה שהוא בדרך לניידת של שח"ל. אני, שבדרך כלל משתדל להיות מתון יותר, קצת נגררתי אחריו לרגל המעמד. הפנדלים עומדים להתחיל. קלרמן כבר לא מסוגל לעמוד ישר אז הוא נשען על כסא מלא חול. אני עם דופק 250. אחרי שתי בעיטות מוצלחות לכל קבוצה רונאלדו מחטיא. מכולם דווקא הוא. אנחנו בהלם. לא יודעים איך לעכל את הסיטואציה. הבעיטות ממשיכות אבל לנו ברור שהפסדנו.

 

טרי ניגש לבעוט את הכדור החמישי של צ'לסי. קלרמן בוהה במסך כסהרורי. שבוע לפני כן קבוצתו האהודה בארץ, הפועל ת"א, הפסידה בגמר הגביע בגלל ברוך דגו שהיה בדיוק באותה סיטואציה והחטיא את הכדור האחרון. אז מי אמר שאין דבר כזה קארמה? טרי מחליק על הדשא הרטוב. זו היתה הפעם היחידה בחיי ששמחתי בגלל גשם. עשרות בודדות של אוהדי יונייטד בחוף נשמעו פתאום כמו עשרות אלפים. הדו-קרב ממשיך. אנדרסון כובש ליונייטד, קאלו משווה. המותחן הזה בלתי נסבל. ראיין גיגס כובש. אנלקה ניגש לבעוט ואני מסנן לעבר המסך "נו שיחטיאו כבר לעזאזל". אז ואן דר-סאר, שהפסיד בכל-כך הרבה דו-קרבים כאלה בקריירה במדי נבחרת הולנד וקבוצותיו השונות, החליט להקשיב לי ולשים לזה סוף. אנחנו קופצים ומתחבקים עם אנשים זרים. צועקים כמו מטורפים. על המסך רונאלדו בוכה. על החוף קלרמן בוכה. הרגליים שלי גמורות, הגרון שלי כואב. אני מותש פיזית ונפשית, אבל כל מה שבא לי זה לקפוץ ולהתחבק ולחגוג ולנצור את הרגע המופלא הזה.

אנחנו מוקפים באנשים שרובם לא מכירים יותר מחצי הרכב של צ'לסי, אבל נורא רצו שיהיה מאמן ישראלי אלוף אירופה ומסתכלים עלינו בכעס ובבוז, אבל למי אכפת. עם כל הכבוד לתחת של אברם, אם יש מאמן אחד בעולם שלא מתחרים איתו למי יש תחת יותר גדול זה סר אלכס. קלרמן ואני עבדנו יחד באותה תקופה במוקד שירות לקוחות. יום למחרת המשחק הוא ישב לידי במוקד וענה לשיחות בקול צרוד וצפצפני. זה היה קורע מצחוק. לקח למיתרי הקול שלו (ולרגליים שלי) כמה ימים לחזור למוטב, אבל זה היה כל כך שווה את זה.

מנצסטר יונייטד זוכת ליגת האלופות 2008
Credit to "Manchester United" Facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח