עשר המכות של הכדורגל הישראלי

לכבוד חג הפסח הבא עלינו לטובה, החלטתי לערוך את הסיפור המוכר לכולנו ולהציג את עשר המכות בנוסח הכדורגל הישראלי האהוב כל כך על כולנו שבמידה ויטופלו יהפוך לאטרקטיבי ומזמין הרבה יותר

המכה הראשונה היא הגזענות, שלצערי כל כך מאפיינת את הכדורגל שלנו. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן לה פמיליה ובית״ר ירושלים שמסרבים בתוקף לצרף שחקן ערבי (או מוסלמי – ע״ע סדאייב וקדאייב) כחלק מערכי המועדון שמייצג את בירת ישראל בה חיים תושבים בני כל הדתות והלאומים. אמנם בעולם יש דוגמות כמו אתלטיק בילבאו או ריאל סוסיאדד שמתבססות רק על שחקנים מלאום מסויים (באסקים), אך להבדיל הם לא שונאים לאום וקבוצה אתנית ספציפית, אלא את כל מי שלא כמותם – וזה הבדל גדול בעיני. צריך להפסיק לשפוט את השחקנים על פי מוצאם אלא רק על פי יכולתם על המגרש ולראייה, כמה מהשחקנים הישראלים המובילים כיום הם מהמגזר – דיא סבע, בירם כיאל ומונאס דאבור וזה רק על קצה המזלג.

המכה השנייה היא חוסר הסבלנות שמאפיינת אותנו הישראלים יותר מכל – עקיפה בתורים לכל מקום אפשרי או בעולם הכדורגל – פיטורי מאמנים לאחר תקופה קצרה מאוד של אי-הצלחה ואיבוד האמון בצעירים לאחר משחק או שניים שלא עומדים בציפיות הגבוהות. הנתון העגום מציג שש קבוצות בלבד בליגה שהיו סבלניות ולא החליפו מאמן מפתיחת העונה (חמש מקבוצות הפלייאוף העליון וק״ש) כשסה״כ עמדו על הקווים ב-14 קבוצות ליגת העל 30 מאמנים ב-27 מחזורי ליגה כשהמובילות הן בית״ר ורעננה שהחליפו כבר ארבעה מאמנים העונה.

המכה השלישית היא האלימות, שאמנם מאפיינת את הכדורגל ברחבי העולם כולו, אבל מגיעה למקרי קיצון בישראל על בסיס קבוע. התופעה לא פוסחת על אף אחד מהקהלים מכל הספקטרום בישראל – מאוהדי ביתר המשתייכים ללה פמיליה שפצעו אנושות אוהד הפועל ועד פואד האדום שתקף את זהבי על כר הדשא בבלומפילד, שירים רבים לכל אחת מהקבוצות הכוללים ירידה לפסים אישיים וניבולי פה שמונעים מנשים וילדים רבים יותר להגיע ולצפות במשחקים. חשוב לזכור שאחרי הכל זה רק ספורט ולכולם מגיע לצאת מהמגרש בריאים ושלמים בגוף ובנפש, לא משנה איזו קבוצה הם בחרו לאהוד.

המכה הרביעית היא השיפוט. נתון מעניין שניתן לזהות מצפייה בתקצירי המשחקים בליגה העונה קובע שהתבצעו עד כה ב-189 משחקים במסגרת ליגת העל 56 טעויות שיפוט משמעותיות (נבדלים/כרטיסים אדומים/פנדלים) – טעות משמעותית ב-30% מהמשחקים או לחילופין 2.1 טעויות משמעויות למחזור. קהל שמגיע למשחקים וצופה בלא מעט טעויות משמעותיות לרעת קבוצתו מאבד מחווית המשחק וכמובן שיש בכך גם טעם לפגם במקצועיות והספורטיביות של הליגה שהייתה נראית שונה ללא הטעויות (אשדוד למשל עם 7 טעויות לרעתה ורק טעות אחת לזכותה).

המכה החמישית היא חוסר הלויאליות. אמנם יש אוהדים רבים בישראל שמשייכים את עצמם לקבוצה מקומית, אבל מנגד הקבוצה האהודה בישראל בכלל משחקת בספרד. ע״פ מחקר שבוצע בעיתון כלכליסט, הקבוצה הקטלונית מחזיקה באהדה של 29% מהאוהדים הישראליים – אחוז זהה לזה של שתי הקבוצות הגדולות בישראל (מכבי ת״א עם 16% ומכבי חיפה עם 13%) ביחד. נתון מעניין נוסף יספר שכ-800,000 צופים ישראלים פוקדים את אצטדיוני הכדורגל הגדולים בעולם מדי שנה בעוד שרק כפול מזה (1.7 מיליון) צופים מהאצטדיון במשחקים בשתי הליגות הבכירות בישראל.

המכה השישית היא תקשורת הספורט בישראל. כמובן שיש יחידי סגולה שעושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר, אבל לצערנו החסרונות עולים על היתרונות. קליקבייטים רבים שמציפים את האתרים במטרה להשיג עוד כניסות, תקשורת צהובה ורכלנית שמתמקדת ב״מי הצמודה הלוהטת של עידן ורד״ וכמובן תופעת ה״פרסום הראשון״ שבו ארבעה אתרי ספורט ישראלים שונים מפרסים בעצמם לראשונה על אירוע שכבר ידוע לכולנו. בעיני האתרים הגדולים המטרה מקדשת את האמצעים – גם אם זה כולל לסלף מידע ולהשפיל שחקנים ומאמנים לטובת עלייה ברייטינג.

המכות השביעית והשמינית הן בעצם נגזרות ישירות של האלימות והגזענות ושמן בישראל – רדיוס ומשחק ללא קהל. תופעות ייחודית למדינתנו שמגיעות כעונשים לקהלים מתפרעים במטרה לחנך ולמגר את האלימות והגזענות, אבל בעצם רק פוגעות במוצר שנקרא הכדורגל הישראלי. למה אלפי אוהדים של בית״ר ירושלים צריכים להיענש במשחק ללא קהל שכלול במנוי עליו שילמו מבעוד מועד בגלל קומץ חוליגנים שהתפרעו? למה אלפי אוהדים של הפועל ת״א/מכבי ת״א/בית״ר וכו׳ צריכים להיענש ולנסוע עד למגרשי הרדיוסים הלאומיים בנתניה ובפ״ת רק בגלל קומץ חוליגנים? ישנן מספיק דרכים להעניש אוהדים סוררים גם מבלי לפגוע בכל שאר האוהדים.

המכה התשיעית היא הליגיונרים החוזרים או בשמה העממי ״ישראלים שיוצאים לחו״ל רק כדי לחזור אחרי חצי שנה ולקבל שכר גדול פי 8״. זכורים לי לא מעט שחקנים שעשו את הסיבוב הזה כשטסו לטיול ברחבי אירופה וחזרו למעמד של כוכבים עם שכר משודרג בליגת העל. החזרה לליגת העל צריכה להיות פריבילגיה ולא דבר המזכה בתגמול של מאות אלפי שקלים עוד לפני שנחתו בחזרה בישראל.

המכה העשירית היא השזרוע. עוד תופעה ייחודית למדינת ישראל שגוררת איתה גם את ״פגרת השזרוע״ שמתרחשת בשלבי נובמבר לאחר המעבר לשעון חורף ובה מחדשים את משטחי הדשא באצטדיונים בישראל ומשביתים את האצטדיון למשך יותר משבוע. לעתים קרובות השזרועים נמשכים גם לאחר שנגמרת הפגרה ואוהדים רבים מוצאים את עצמם נוסעים מרחק של עשרות קילומטרים מאצטדיונם הביתי רק בגלל שאחד מפקידי ההתאחדות החליט שחייבים להחליף את הדשא דווקא במהלך העונה והמחזור.

*****

כמובן שיש עוד מכות רבות לכדורגל שלנו, או כמו שאחד מהבלוגרים של האתר אמר לי לא מזמן ״עדיף לחיות תחת שלטון פרעה מאשר לאהוב כדורגל ישראלי״ או שאולי בעצם המשפט המתאים הוא ״ואם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין״ ?

שיהיה חג פסח שמח וכשר לכל בית ישראל!