עוד מקדש כדורגל לאוסף – הפריצה לבומבונרה

יום שישי, 15:00 בצהריים, 50 שעות לפני המשחק ואנחנו כבר בנקודת מפגש.

הפעם מדובר במבצע לוגיסטי מסובך שמחולק לשלושה חלקים:

  1. נפגשים עם ״חואן כרטיסים״ בשישי, מעבירים לו כסף (את כל הסכום, לא היה מוכן אפילו לדון על זה) ומקבלים ליד כרטיס ״סוסיוס״ (חבר מועדון) של בוקה.
  2. נפגשים עם חואן ביום ראשון, בשכונת לה בוקה ומקבלים ליד כרטיס ליציע ה-12, כנראה אחד מהיציעים החזקים בעולם
  3. ״מועברים״ לידי חבר של חואן מהשכונה שאמור להכניס אותנו פנימה.

שעתיים איחור של חואן לפגישה הראשונה מסגירים שזה לא עומד להיות חלק כמו שחשבנו.

בוקה, בונבונרה
Credit to “BOCA” Facebook page

 

במוצאי שבת מקבלים הודעה ״שינוי בתוכנית, המשטרה עושה בעיות, תקבלו כרטיסים ליציע מול ה-12״. לאחר אירועי גמר הליברטאדורס המשטרה מחליטה לסגור את הברז לארגוני הבארבס, אחת מהדרכים היא לאכוף ברצינות רבה את נושא הסחר בכרטיסי סוסיוס – לכל כרטיס יש תמונה, שם ותאריך לידה ומעכשיו גם באמת מתייחסים לזה. המשטרה והבארבס נלחמים זה בזה ומי שמוצאים עצמם בין הפטיש לסדן זה אנחנו, תיירי הכדורגל.

המשחק מתחיל ב17:10 ואנחנו כבר מ-12:00 בשכונה: 3 ישראלים, 2 חבר׳ה מגואטמלה וג׳וני המדריך המקומי, בן השכונה שמוביל אותנו דרך הסימטאות. משתדלים לדבוק בהוראות של חואן ״תשמרו על פרופיל נמוך, תסתמו את הפה ליד שוטרים וכמה שפחות להראות שאתם תיירים״. רדיוס של 300 מטר מהאיצטדיון נסגר לתנועה, האפשרות היחידה להיכנס היא רק עם הכרטיס וכבר מגיעים דיווחים על חבר׳ה שנעצרו עם כרטיס לא שלהם ביד.

אחרי 3 שעות של שיטוטים ואחרי ש״עברנו״ בידיים של עוד 4(!) חבר׳ה מקומיים, שכל אחד רוצה נתח מעוגת התיירים, ועדיין כשלנו בניסיון להיכנס לאיצטדיון. מקבלים שוב שינוי בתוכניות, חואן שולח הודעה ״תפגשו אותי מחוץ לשכונה, יש לי כרטיסים בלי תמונה עבורכם״.

 

הכל תחת מעטה חשאיות של עסקת סמים, מקומות המפגש משתנים יותר מהר מקבוצות בקריירה של זלאטן, וגם כשכבר נפגשים עם חואן, מדברים תוך כדי הליכה ואף פעם לא עומדים במקום.

פוגשים את חואן, שעה וחצי למשחק, הוא מודיע לנו שיש לו בסוף כרטיסים ל-12, אבל הוא דורש עוד 500 פסו מכל אחד. 10 דקות של וויכוחים קולניים, תוך כדי שימוש בכל טכניקות הויכוח שאתה רוכש ב-20 ומשהו שנה בישראל ואנחנו יוצאים כשידינו על העליונה – כרטיס ל-12 בלי תוספת תשלום.

אחרי מעבר של 5(!) טבעות אבטחה, וכמה עשרות מדרגות, אנחנו נכנסים למקום שהוא חלומו של כל חובב כדורגל וקהל – ליציע ה-12 של בוקה. שעה למשחק 2 הצדדים של היציע מלאים ובאמצע קרחת גדולה, אנחנו משערים שהמקומות שמורים לבארבס שעוד נמצאים בבידוק הביטחוני עם כל הציוד ומחליטים ש״אם כבר אז כבר״ ומתמקמים בלב הקרחת מאחורי אחת הבטונדות שפזורות לאורך היציע.

בומבונרה

על מנת להתחבב על יושבי היציע ובעזרת כישורינו כחי״רניקים משוחררים, אנחנו עוזרים בקשירת הרצועות בצבע צהוב-כחול שעולות לאורך היציע, עד היום חשבתי שזה פשוט סוג תפאורה מאוד נפוצה בדרום אמריקה, בעוד מספר דקות אני עתיד לגלות את השימוש האמיתי בהן.

45 דקות לשריקת הפתיחה והטירוף מתחיל, ראשונים נכנסים החבר׳ה עם הדגלים ומתמקמים בתחתית היציע, אחריהם נכנסים הפילהרמונית של שכונת לה בוקה, או ככה לפחות זה נראה, מעל לעשרה כלי נשיפה ועשרה תופים בגדלים שונים והולכים לעבר מקומם הקבוע בשורות העליונות של היציע.

ואחרונים, 10 דקות לשריקת הפתיחה, נכנסים שאר חברי הארגון, כמו פיראטים שספינתם מותקפת, חברי הבארבס נכנסים בסערה ישר לעמדות קרב, עולים על הבטונדות ונעזרים ברצועות שקשרנו מקודם על מנת לייצב את עצמם.

מכאן, ועד למחצית אי אפשר לשמוע כלום, שירה מטורפת שלא פוסקת לשנייה לא משנה בכלל מה קורה על הדשא.

 

כשאתה נכנס ל-12 אתה מוותר על שלושה מהחושים הכי חשובים שיש לאדם:

  • אתה לא רואה כלום, הבארבס בגובה ואתה למטה
  • אתה לא שומע כלום, הרעש מחריש אזניים ואפילו בצעקות אי אפשר לתקשר
  • אתה לא מריח כלום. 2 הריחות היחידים ששולטים ביציע זה הריח הנורא של הרצועות (מזכיר חלפ״ס רטוב שנשכח באפסנאות זמן מה) ואת ניחוחות המריחואנה שממלאות כל פינה ביציע.

אבל אתה חווה דברים ורגשות מעל לכל החושים האלו, מין חשמל שנכנס לך לגוף ולא יוצא גם כמה שעות אחרי המשחק.

בומבונרה

 

אם באירופה המקצב של התופים מזכיר לנו מנגינות של מלחמה, בארגנטינה החצוצרות נותנות לך תחושה של מסיבה לטינית. ברגעים מסוימים היציע זז מצד לצד, לפעמים קופץ במקום ולפעמים זה מתבטא בתנועות ידיים, אבל תמיד בתנועה.

במחצית ניגש אלי מנואל ושואל מאיפה אני, כשאני עונה לו מישראל הוא מתלהב ומראה לי קבוצת וואצאפ של אוהדי בוקה בארץ שהוא חבר בה, את הכובע שלו מעטר הכיתוב ״מלכי העולם״ וכל הזכיות של בוקה בליברטאדורס ובאליפות העולם לקבוצות. פה בארגנטינה, הוא מסביר לי, אליפות העולם לקבוצות זה התואר הכי יוקרתי שיש, לא כמו אצלכם באירופה ששם הצ׳מפיונס זה שיא השיאים ואליפות העולם לקבוצות זה כמו עצם בגרון. לך תסביר לו שעבור כמה חבר׳ה בשער 5, ירושלים בכלל לא באירופה אלא בירדן.

 

דקה 56 קרלוס טבז מוחלף, מצד אחד מתבאס שלא יצא לי לראות אותו יותר מידי עם שדה הראיה הבעייתי שלי, מצד שני למי בכלל אכפת מה קורה על הדשא כשיש כזאת חגיגה ביציעים??

סוף משחק, שרירים תפוסים, צפצופים באוזניים וארנקים פחות כבדים, אבל חיוך שלא יורד מהפרצוף וזמזום של השירים כל הדרך הביתה.

הבומבונרה, עוד מקדש כדורגל לאוסף.

בומבונרה

 
   

תגובה אחת

  1. Avatar

    אלוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!