סערת רגשות

// מאת אסף חי אדן

השעה היא 1:23 בלילה, אני אחרי סופ״ש ללא שינה בערבה, מחר יש עבודה וכל מה שהגוף רוצה זה רק לישון. אבל הלב והמוח לא נותנים לו. הם בסערת רגשות.

מכבי חיפה, בני יהודה, רז מאיר
קרדיט לדף הפייסבוק של מועדון כדורגל מכבי חיפה

 

את עונת 2019-20 לא אשכח. בעונה הזו עמדתי לשבור את שיא המשחקים שלי באצטדיונים, כשהצלחתי לפספס רק 3 משחקים כל העונה וחרשתי את הארץ אחרי הקבוצה שלי. אבל אז הגיעה הקורונה, גם תקופה שכנראה לא נשכח. עם הריחוק החברתי, העבודה מהבית ולראות את המשפחה מרחוק הצלחתי יחסית להסתדר. זה לא קל, אבל זה מה יש. אבל לא הצלחתי להסתדר עם לראות את הקבוצה מהבית, כשאני כל כך רוצה להיות בבית השני שלי, וזה לא משנה אם השבוע הוא בחיפה, יפו, ק״ש או פתח תקווה. לא הצלחתי להסתדר בלי להיות עם החברים ליציע, בלי המשפחה, בלי האנרגיות והאמוציות, בלי החולצה הקבועה ובלי הצעיף שמלווה אותי מ-2001. אני לא מעשן, בקושי שותה, והמשחק הזה כל שבוע, זו הבריחה שלי מהמציאות. זה המקום שבו למשך שעה וחצי אני יוצא מהמסגרת, ונותן לעצמי לפרוק. חוגג כל גול כאילו זה הראשון שראיתי והאחרון שאראה, עצוב ושבור בכל הפסד, ורוגז ועצבני על כל החלטת שופט נגדי.

עכשיו השעה כבר 1:40, ואני עדיין משדר לי בראש כל צעד וצעד שהיה היום, היום שבו חזרתי לבית השני שלי, 379 יום אחרי שעזבתי. זה התחיל מלפקוח עיניים עם מטרה אחת ברורה – לשבת ולעשות ריפרש על האתר של בני יהודה, עד שאצליח לקנות כרטיס. זה קרה יחסית מהר. ואז התחילו החששות – האם יתנו לנו להיכנס? היה כתוב שזה לבני יהודה בלבד, אבל, הם פתחו את זה לכולם… מה זה אומר? ההחלטה התקבלה על לא ללבוש ירוק. כן, הצלחתי לוותר על החולצה הקבועה שלי. אני מאמין הדוק בתורת הנאחס, וזה היה לי קשה, אבל על דבר אחד לא הסכמתי לוותר – הצעיף בא. אם לא עלי, אז לפחות שיהיה באוטו.

 

בשעה 19:00 יותם ואני יצאנו לדרך. נסיעה של 20 דקות אבל די, אנחנו כל היום על קוצים, שומעים שירים ומתים כבר להגיע. כשהגענו לאצטדיון בלבוש האפור הניטרלי שלנו, ישר המאבטח אמר שיש יציע נפרד לאוהדי מכבי חיפה, ושאפשר להיכנס לאצטדיון. מבלי למצמץ רצתי לאוטו להביא את הצעיף. הוא איתי כבר 20 שנה, ואין מצב שהוא יפספס את היום הזה.

הצמרמורת הראשונה תפסה אותי די מהר. לקהל שלנו, שעד אז עדיין קצת חשש שלא יכניסו אותו ולא ״יצא מהארון״ כגוש אחד, הודיעו כאמור שיפתחו שער מיוחד. באותו הרגע, פצחה תהלוכה עם שירי יציע. הגרון כבר שכח איך שרים את זה, אנחנו בכלל מחוץ לאצטדיון, אבל המסכה עוד רגע נקרעה מהעוצמה. אנחנו כאן, בבית. חזרנו.

לקח קצת זמן עד שנכנסנו, אבל ברגע שעלינו במדרגות, זה קרה. הצמרמורת הכתה שנית. לעלות ולראות דשא, קהל, יציעים, קהל יריבה. ופתאום הקבוצות עולות על הדשא, ושרים לשחקנים, והם באים להודות לנו. הרגשתי לרגע כמו בסרט, כזה שהנפש שלי קצת יצאה מהגוף ולא מאמינה למה שהיא רואה. ואז כשהמשחק התחיל, כל הרגשות המוכרים חזרו. העצבים על השופט, העידוד לשחקנים שלנו, הקללה הקטנה לשחקן יריב או האוהד שלידי שסוחף אחריו את שני היציעים שלנו לשירה ספונטנית, כי אין ארגונים ואין תופים. בשלב מסוים יותם ואני תפסנו אחד את השני ושאלנו, ״אתה קולט? כדורגל!!!!״

הגול. ההתפוצצות. השמחה. הזמן היחיד בעולם שלא אכפת לך להתחבק עם גבר מקריח מיוזע שפגשת רק לפני שעה. אני לא חושב שיש מילים שבהן אפשר לתאר את הרגע הזה למישהו זר שאף פעם לא צפה בכדורגל. איך הגוף שלי התגעגע לזה. השירים, החגיגות בסוף המשחק, הגרון הכואב, הרגליים שלא רגילות לעמוד 90 דקות אבל פשוט לא הצליחו לשבת.

כדורגל, כמה טוב שחזרת. בבקשה אל תלך.

בלומפילד, קהל, דשא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *