מיד כשמשחק מתחיל אני מחפש סימנים ורמזים למה שהולך לקרות.
זה הרגל שהתפתח אצלי בזכות הכתיבה.
אני מחפש את הרגעים הללו שאפשר אחר כך לסמן אותם ולהגיד "הנה, כבר אז היה ברור שזה מה שהולך לקרות", או אולי "זה היה הרגע ששינה את הכיוון של המשחק", או קלישאה כמו "הכתובת היתה על הקיר מהפתיחה".
אני חושב שבכל משחק יש רגעים כאלה. לפעמים אני מוצא אותם ולפעמים לא. לעיתים אני צודק ולעיתים אני טועה.

למשחק ההזדמנות האחרונה של ליברפול מול סיטי הגעתי אופטימי, למרות הכיוונים השונים של שתי הקבוצות, והפערים ביניהם בשבועות האחרונים. למרות שסיטי נראית כמו מחשב על משוכלל שגילה איך למגר את הקורונה, וליברפול נראית כמו אחד שמתקשה להחלים.
למרות שליברפול פצועה מאוד מאוד, וסיטי רק פצועה מאוד, ולמרות שליברפול שכחה איך מבקיעים בבית, וסיטי מבקיעה בדיוק מתי שצריך.
הגעתי אופטימי מכיוון שאני קודם כל אוהד, ובגלל שבסך הכל הלך לנו לא רע העונה נגד הגדולות. ניצחונות על צ'לסי, ארסנל, לסטר וטוטנהאם, ותיקו מול סיטי, יונייטד ואברטון, הן תוצאות טובות בכל עונה, ובטח השנה.

אחרי דקה כבר קיבלתי סימן שהיום לא יהיה אדום. ליברפול לחצה, מאנה זכה בכדור בערך 30 מטר מהשער של סיטי, אחרי מסירה גרועה של אדרסון, ובמקום לנסות לייצר מצב, לרוץ קדימה, לעשות בלאגן או בכלל לעשות משהו, הוא עצר, התקדם לשום מקום, מסר לרוחב וההתקפה הסתיימה. אתם יודעים בדיוק מה הוא היה עושה עם מצב כזה לפני שנה. אתם יודעים בדיוק מה פודן עשה עם מצב כזה שבעים דקות מאוחר יותר.

אין לי ספק שהאדומים רצו מאוד לנצח ועשו את המקסימום שהם יכולים, וראינו את זה במאמץ ההגנתי של שחקני ההתקפה. ליברפול לחצה לפרקים את סיטי קרוב מאוד לשער של אדרסון, אלא שמצד אחד ניתן היה להתרשם שהלחץ אינו מתואם כמו בשנים קודמות, ומצד שני סיטי הוכיחה יכולת נפלאה להישאר רגועה ולצאת מהלחץ. בכל הפעמים שבהם שחקני סיטי היו עם הכדור ברחבה שלהם או אפילו ליד דגל הקרן, ומולם שחקני ליברפול להוטים לחטוף כדור, הם תמיד מצאו את השחקן שעשה את התנועה הנכונה לשטח הפנוי, בכדי לצאת בשלום מהפינה ולהתניע התקפה חדשה.

בפעמים המעטות שהלחץ הצליח וליברפול לקחה את הכדור בכח, זה תמיד הסתיים בעוד מסירת רוחב חסרת תועלת ומחץ, או בעוד כידרור של וינאלדום, שסופו בסיבוב וחיפוש שחקן פנוי, שבדרך כלל יהיה מאחור או בצד. גם במשחק הזה, כמו במשחקים האחרונים בבית, ליברפול לא הצליחה למצוא דרך להגיע לרחבת היריב, ולאיים על השער, למרות שסיטי לא שיחקה בונקר ולא החנתה שום אוטובוס או קרון רכבת באיזור הרחבה. סיטי פשוט התגוננה בחוכמה וידעה להחזיר את השחקנים מהר אחורה, ובעיקר להעמיד אותם במקום הנכון מול האדומים.
ליברפול לא הצליחה כי אין לה היום אף חלוץ שמסוגל לעבור מגן, וכי שחקן הקישור היחיד שלה שמסוגל לעשות תנועת עומק שכוללת איום על השער, הוא עדיין צעיר שלומד את הדרך ואולי אין לו מספיק אומץ כדי לחרוג מהשבלונה ומההנחיות של המאמן, וגם מחליפים אותו מוקדם מדי.

בצד השני הכל היה הפוך.
סיטי, כמו ליברפול, לא לחצה בטירוף וכל הזמן, אלא בפולסים ובחוכמה. למרות שהנדרסון ופאביניו יודעים להניע כדור ולמסור, ניכר היה כבר מהפתיחה שהם חסרי ביטחון באיזור הרחבה, ומתקשים להוציא את הכדור קדימה, ושוב ושוב הם הסתבכו במסירות עם אליסון. עד הדקה השבעים זה עוד איכשהו עבד, ואחר כך כבר לא. כשג'זוס נכנס ופודן עבר ימינה, הקצב של סיטי, שעלה במחצית השניה, טיפס עוד מדרגה ואיכות הלחץ שלה השתפרה. פודן ידע שכשאליסון נלחץ הוא מוסר שמאלה עם רגל ימין, והוא היה שם כשזה קרה, והוא עשה מה שאף שחקן בליברפול לא מצליח לעשות, והיה לו שותף כמו שאין היום לחלוצים האדומים. כשפודן קיבל את המסירה מאליסון, הוא מיד נע לעומק ולא לרוחב, נכנס לרחבה, עבר בין שניים ובישל לשחקן קישור שמגיע שוב לרחבת החמש כדי לנסות להבקיע. כמו פודן, גם גונדואן עשה בדיוק את מה שקשרי ליברפול בקושי עושים.

והשער השלישי? אותו דבר.
אליסון נלחץ, מחפש שחקן אדום בצד שמאל, ומוצא ברנרדו כחול, שמיד מבצע מהלך אגרסיבי, נכנס לרחבה ומבשל לסטרלינג שמבקיע מטווח אפס.
אפרופו סטרלינג, הוא עשה מה שהוא רוצה עם הכדור, עבר את טרנט שוב ושוב ושוב באגף השמאלי, סחט פנדל, התחיל את המהלך של השער הראשון, והיה פשוט מצויין.

מה שקרה באיזור הרחבה בשני צידי המגרש מסמן את הפער בין הקבוצות. בצד הכחול הגנה שכמעט ולא טועה ויודעת לשבור לחץ מצויין, והתקפה אגרסיבית שמנצלת כל הזדמנות שנותנים לה, ובצד האדום הגנה שטועה ומתקשה לשבור לחץ, והתקפה דהויה שלא מנצלת מה שהיא מקבלת.
פפ עשה העונה בסיטי את מה שקלופ עשה בליברפול עד העונה. הוא לקח קבוצה עם התקפה נהדרת, והוסיף בלם מצויין שנותן ביטחון ויציבות לכולם. התוצאה היא שהקבוצה הרבה יותר מאוזנת וכל השחקנים הרבה יותר יעילים ומשפיעים, והבולטים הם קנסאלו, סטונס, פודן וגונדואן. סיטי נראית שלמה ומאוחדת כמו ליברפול של העונה הקודמת. קבוצה שכל אחד מחלקיה יודע בדיוק את מקומו על המגרש, ויודע לנוע לשם בדיוק בזמן. קבוצה שתמצא פיתרון לכל בעיה.
עכשיו תורו של קלופ לשנות.

קלופ עומד כרגע בפני שלוש החלטות משמעותיות. ההחלטה הראשונה היא האם להמשיך בכל הכח בשני המפעלים שנשארו לו, ולהיאבק גם על מקום בצ'מפיונס לשנה הבאה וגם על הצ'מפיונס העונה. אני מניח שהוא לא יוותר על אף אחד מהם, ויבחן את הדברים בכל משחק מחדש. השאלה היא האם יש לקבוצה כוח לשני מפעלים תובעניים.

ההחלטה השנייה היא מה לעשות עם ההרכב שלו. קלופ צריך להחליט האם הגיע הזמן לשים בלמים בהגנה, האם להחזיר את הקפטן ופאביניו לקישור, ביחד או לחוד, ואולי לרענן קצת את ההתקפה. הוא צריך להחליט האם לא כדאי לתת הזדמנות למגינים המחליפים, ואולי לתת לאוריגי, קייטה ואוקס צ'אנס אחרון בדמות רצף משחקים כדי שאולי יכנסו לקצב. הוא צריך לשקול יותר קרטיס ופחות וינאלדום, וכמובן שהוא צריך להסתכל גם לעונות הבאות, ולחשוב איך הוא מרענן את הסגל הכי מבוגר בליגה.

ההחלטה החשובה ביותר שעומדת בפני קלופ, אינה קשורה לכדורגל ולנעשה על המגרש, אלא למה שקורה בראש ובלב של השחקנים ושלו. קלופ צריך למשוך את עצמו למעלה, כי ההפסדים והמגרשים הריקים משפיעים עליו, כדי שיוכל למשוך את השחקנים החוצה, מתוך הביצה שבה הם שוקעים. יש כאלה שצריך להמשיך לפרגן להם, יש כאלה שצריך לאיים עליהם, ויש כאלה שצריך להגן עליהם. לכל שחקן יש את הטריגר שמפעיל אותו וקלופ מכיר אותו ויודע להשתמש בו, אבל לפני כן קלופ צריך להתניע את עצמו מחדש, כי כמו שכתבתי בעבר, הוא הפנים והלב של הקבוצה, וכרגע הפנים עצובות והלב כבוי, וזה ממש ממש בולט, והכי גרוע שזה משפיע על כל הגוף.