קלאסיקו ביום השואה \ מחזה אבסורד

עשרים שניות לסוף המשחק, תשעים מטר מהשער של ריאל. סרג׳יו רוברטו מרים את הכדור מהדשא בשתי ידיו כדי להוציא הוצאת חוץ. בינתיים, ברחובות ישראל, מטאטאים את שאריות יום השואה. מקפלים את כסאות יום השואה. מנגבים את דמעות יום השואה. חלק הלכו לישון, חלק נשארו מדדים אל מול סרטי שואה, וסרג׳יו רוברטו נמצא, כאמור, תשעים מטר משער ריאל, עשרים שניות לסוף, מגלגל את הכדור בין ידיו ומחפש למי למסור. שחקן נורמלי בקבוצה נורמלית, נניח, היה ניגש להוצאת החוץ הזו באימה. התרחיש הסביר הוא למסור לשחקן, שחקן מוסר לו חזרה, ולהרחיק כדור ולקבל את גזרת התיקו. מהצד השני, אזרח ישראלי נורמלי, מגנה באימה, כל מי שהעז למצוא סטרימינג למשחק. כל מי שהעז לחפש סטרימינג. כל מי שהעז לחשוב על סטרימינג למשחק. כל מי שאמר סטרימינג ביום השואה. סרג׳יו רוברטו מניף את הכדור מאחורי ראשו, ומתחיל התקפה – שוב, כאמור, ובכן, אני חוזר וחוזר, בקצה השני של המגרש. אמנם, איפה אלוהים היה בשואה אני לא יודע, אבל היכן הוא היה ביום השואה, נדמה לי שהייתה לי התגלות.

עם ישראל חי על חרבו וגם מתענג על חרבו, לא פחות. חרבו מגרה לו את נקודת הג׳י בישבן וכך, כאשר יש סיבה, הוא זועק ברחובות העיר וברחובות הפייסבוק כדי להגן על חרבו. הגיוני. גם אני, אם הייתה לי חרב שמענגת אותי ככה, הייתי מגן עליה כמו שמגנים על הסקס הכי טוב שלך. וכאשר יש הזדמנות, כל אחד מחליט להיות אחראי על השכול. אחראי על חוקי השכול והעצב. אחראי על היגון והכאב והסבל של העם הרדוף והנרדף – עם ישראל. כן, הקלאסיקו נפל על יום השואה וזה לא היה נשמע כמו יום השואה, אלא כמו יום ה"למה אתם רואים קלאסיקו". אם אפשר לקלל אחד את השני, אם אפשר לומר בפהרסיה – אני יודע מה לעשות, אני יודע איך זה להיות עצוב, אז למה לא, ובכן, הרי יש לזה חוקים ברורים. ביום השואה אתה צריך לבכות, רק ככה מכבדים יום שואה. נשמה, זה יום השואה, לא איזה יום הזכרון לרצח רבין או משהו כזה, יום השואה! שש מיליון, וכל זה.

זו כנראה עובדה. לא בדקתי, אבל אני מעריך. לפחות שמונים אחוז מאוהבי הכדורגל חפרו בתוך הסטרימינג כדי למצוא שידור לקלאסיקו (ועוד בערבית!), אז נגיד, דה-פקטו, ובעברית, למעשה, מי שרצה לראות ראה, העיקר שבטלוויזיות אין. כמו, נגיד, מי שרוצה לאכול חמץ אוכל חמץ, אבל העיקר שבסופרים אין. ובכיפור, מי שרוצה לאכול אוכל – אבל העיקר לא בפהרסיה. ומי שרוצה לעשן, נו, אתם יודעים, מעשן – אבל העיקר לא בפהרסיה. כי יש חוקים ברורים לחברה הישראלית, ומי הוא חבר בחברה הישראלית, ובעם היהודי. ואתה גם לא יכול להחליט בעצמך, מחליטים בשבילך, ואם לא מחליטים בשבילך, אז יש מי שיוצא עליך.

בצבא, הייתי במחנה שמונים. פלוגת שקר-כלשהו. סוף הטירונות, המ״מ העמידה אותנו בח'ית. הרגשנו כולנו כמו האות הגרונית שיוצאת לה מהגרון ברגעי משבר, מסגירה את מי שהיא. המ״מ החדירה בנו ציונות, וקצת לפני הסיום, הוציאה חבילה של דפים, קטנים, גזורים במדויק, ועל כל דף תמונה. התמונה הייתה של הילד בשואה שמרים ידיים, התמונה המפורסמת. היא שאלה אם כולם מכירים את התמונה. היא שאלה איך אנחנו מרגישים כשאנחנו רואים את התמונה. בעצם, היא הזיזה את החרב על הישבן שלנו, ככה, שנהנה, שנרגיש, מה זה כאב אמיתי, מה זה עונג. אמרה לנו – כל אחד עכשיו יקבל את התמונה, יכניס לחוגר, וכשקשה לכם בצבא, תבינו למה אתם כאן. ניסיתי להיכנס לראש שלה, ניסיתי להבין איך אפשר לשבת במשרד ולהדפיס, אשכרה להדפיס, את התמונות של הילד מהשואה. ככה, לראות אותו יוצא, כמו בתעשייה, לשכפל אותו, לגזור אותו, בכמות של מחלקה שלמה.

אוהד טלוויזיה

זה ניצול. ניצול של הזכרון, ניצול של השואה. וזה בדיוק מה שכל הצדקנים עשו בכתיבת הסטטוסים. הצורך הישראלי, היהודי הזה, להיות חכם, להרגיש חכם, להיות צודק לרגע, גובר על כל חשיבה הגיונית. כל מה שאנחנו יודעים לעשות זה להזכיר לעצמנו את האבל והיגון. אנחנו תקועים בתוך זה ולא מצליחים לחשוב קדימה, הלאה. אבל אני מבין, גדלנו לתוך זה. גדלנו לתוך חוקים, לתוך נורמות שאנחנו חייבים לקיים. כמו שצעקו עלינו, אנחנו צועקים על אחרים. אבל לראות קלאסיקו ביום השואה, אין בזה שום חילול שואה או חילול זכרון. ואל תחליטו מי מכבד ולא מכבד. ואל תקבעו מי עצוב ומי לא עצוב. אפשר גם לראות קלאסיקו ביום השואה ולזכור. תתנו לכל אחד לבחור מה שהוא רוצה לעשות.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח