ניו אינגלנד פטריוטס נגד לוס אנג'לס ראמס.
המאמן הותיק בליצ'ק נגד המאמן הצעיר מקווי.
בריידי, הקוורטרבק המצליח בהיסטוריה, נגד גוף, המתחרה הצעיר.

במהלך הערב חככתי בדעתי האם לקום באמצע הלילה כדי לראות את הסופרבול.
כדי להקל על עצמי בקבלת ההחלטה הגורלית, ישבתי ורשמתי לעצמי נקודות בעד ונגד.

נגד:
די, נמאס כבר, עוד פעם הפטריוטס בגמר.
לוס אנג'לס ראמס היא קבוצה פרווה ואין לה אוהדים.
צריך לעבוד מחר.
לא בא לי לראות את הפרצוף המדוכא של בליצ'ק כל הלילה.
מנצ'סטר סיטי ניצחה, מה שאומר עוד שעות לדאוג עד המשחק של ליברפול בלילה הבא.
בחייאת רבאק, מי שם את מארון 5 בהפסקה?
טום בריידי, כי כמה אפשר להיות מושלם.

בעד:
איך אפשר להפסיד סופרבול בהשתתפות השושלת הכי גדולה בפוטבול. מה נגיד לנכדים?
הראמס קבוצה עם משחק התקפה מרהיב.
אז מה עם צריך לעבוד מחר.
שון מקווי הוא מאמן צעיר שמשדר שמחת חיים.
אפשר לנמנם בהפסקה.
אין כמו היריבות בין בוסטון ולוס אנג'לס.
כל הסופרבולים של ניו אינגלנד היו צמודים ודרמטיים.
ג'יזל.

רבע ראשון:
בריידי מחזיק ברוב שיאי הסופרבול, אבל על השיא של איבוד כדור בזריקה הראשונה, הוא בוודאי היה מוותר. כן, מי היה מאמין שטום המושלם יטעה על ההתחלה. לצופה הנייטרלי זו פתיחה מושלמת.

הפאטס מקבלים מהר את הכדור בחזרה, מתקדמים יפה, אבל מסיימים דרייב עם פיספוס בעיטת שדה, אחרי שהשתמשו בשני פסקי זמן. בקיצור, סידרת טעויות שבמושגים שלהם היא תחת ההגדרה של דימיונית עד בלתי אפשרית.

הרבע הראשון מסתיים בתוצאה של ליגת ג'פניקה, כשההישג הגדול של הפטריוטס הוא מניעת הכדור מההתקפה המעולה של הראמס. מצד שני ההגנה של הראמס עשתה גם את שלה.

רבע שני:
אחרי עשרים דקות של משחק ואחרי מסירות של בריידי לתופסים החביבים עליו, אדלמן וגרונקובסקי, הפאטס מצליחים להבקיע שער שדה ראשון. הללויה.

עשר הדקות עד ההפסקה המשיכו את המגמה של הגנות חזקות והתקפות מגמגמות, ובתקופה שבה מדברים על התקפות, אנחנו מקבלים הכי מעט נקודות מזה חמישים שנה. 0-3 לפטריוטס, ואני אומר לעצמי שיכולתי להתעורר אחרי ההפסקה…

רבע שלישי:
מיד בפתיחה הפאטס מאבדים את אחד משחקני ההגנה החשובים שלהם, הסייפטי פטריק צ'אנג, אבל זה לא משנה דבר. ההתקפה של הראמס ממשיכה לעשות כלום ושום דבר.

אחרי ארבעים דקות ההתקפה של הראמס מגיעה סופסוף למשחק, וגם מסירה ראשונה מגיעה לאנד-זון. חס וחלילה לטאצ'דאון, רק לכמעט. הראמס מסתפקים בשער שדה ומשווים. 3-3, ואם הייתי קם בשעה ארבע לא הייתי מפסיד כלום…

רבע רביעי:
שבע דקות לסיום אנחנו רואים פעם ראשונה את ג'יזל, ומיד מגיע הטאצ'דאון הראשון של הפטריוטס, אחרי סידרת מסירות של בעלה לתופסים החביבים עליו. 3-10 לפאטס.

איבודי כדור הם משהו בלתי נמנע במשחק והם מתאזנים בדרך כלל. השאלה החשובה היא מתי הם מתרחשים. בריידי איבד כדור בדרייב הראשון והיה לו את כל המשחק כדי לתקן. מהצד השני ג'ארד גוף איבד אותו ממש לקראת הסיום, כשהוא בפיגור ואסור לו לטעות. הראמס פיספסו הזדמנות ענקית להשוות והדרך של בריידי לניצחון נראתה סלולה.

ואכן סלולה היא היתה. בריידי והרץ סוני מישל קידמו את הקבוצה עד לבעיטת שער שדה. 3-13.

סיכום:
אליפות שישית לניו אינגלנד וכל מילה נוספת מיותרת.
אחד הסופרבולים החלשים בהיסטוריה, שבו נשברו שיאי התקפה שליליים, מסתיים בזכיה היסטורית.

הפאטס עשו את המינימום הנדרש כדי לנצח, והפעם זה לא היה קשה מדי, כי הראמס היו כל כך צפויים וחלשים, בניגוד לכל העונה שבה הפגינו התקפה יצירתית ונועזת.
ההגנה של הפאטס לחצה כל הזמן על ג'ארד גוף, כמו שהיה צפוי, כי בליצ'ק תמיד בוחר את הנקודה החלשה של היריב, וזה הצליח לה ובגדול.

ואולי גם בפוטבול, למרות שמדובר בסגל של מעל חמישים שחקנים, מה שקובע הוא הכישרון של שניים שלושה שחקנים, ולפאטס היה שם יתרון גדול, בזכות משחק מעולה של גרונקובסקי ואדלמן, שהפך להיות ה MVP היהודי הראשון, כי גם לנו מגיע לשמוח. הללויה.

הפאטס ניצחו את הסופרבול מול סיאטל בזכות חטיפה במהלך האחרון וניצחו גם הפעם בזכות חטיפה דומה לקראת הסיום.

דווקא בעונה שבה דיברו כולם רק על התקפה, הסופרבול מוכרע במשחק של הגנות חזקות, כמו בשנות השישים והשבעים.

אמנם האולם נקרא על שם מרצדס, אבל המשחק היה יותר דומה לסוסיתא, אלא שזה מעניין לחבר'ה של ניו אינגלנד, את אתם יודעים מה.

ניו אינגלנד פטריוטס ממשיכים לכתוב מחדש את ספרי ההיסטוריה של הפוטבול,ולא נראה שיש להם כוונה להפסיק.
אלופים אמיתיים – בליצ'ק, בריידי, אדלמן וגרונקובסקי.
וג'יזל גם.