עוד לפני הקופה אמריקה האחרון השתנה מעמדו של ניימאר בנבחרת ברזיל. אירועי העונה שעברה, החל מההתפתלויות במונדיאל 2018 ועד להתפרצויות על שופטים בטוויטר ומכות עם אוהדים, הפכו אותו יותר לילד מופרע מאשר מנהיג של נבחרת ששואפת לחזור לגדולה. הפציעה שלו הוציאה אותו מהמשוואה לקראת הטורניר והפתעה, נבחרת ברזיל זכתה בקופה למרות העדרו של ניימאר.
למרות היעדרו? תיקון, בזכות היעדרו. כשהשחקן שמקומו בהרכב מובטח בלי קשר לעקביות הביצועים שלו, זה שבמונדיאל האחרון נדמה שהנבחרת משחקת סביבו ולכבודו, פצוע, המאמן צריך להסתכל על שאר הכלים שבלוח ולראות איך מנצחים איתם בלי המלך.
בכלל בשנה האחרונה נראה שהשחקן היקר בהיסטוריה מביא איתו בעיקר תג מחיר מפוצץ, הרבה עוקבים באינסטגרם, ובעיקר ערימות של אגו. ניימאר בעיקר נקשר לנושאים כמו מחנאות בחדר ההלבשה ובעיות משמעת, וצ'יצה הבין שזאת לא הדוגמא שהוא רוצה ששחקניו יעקבו אחריה.
סרט הקפטן עבר לדני אלבס, השחקן המעוטר בהסטוריה של המשחק, וניימאר הפך לעוד בורג. הפציעה שלו גרמה לכך שהמפתחות להתקפה התחלקו בין ארבעה שחקנים שונים: גבריאל ז'סוס, רוברטו פירמינו, רישארליסון, ואברטון. ומסתבר שטובים הארבעה מן האחד.
במקום תלונות לשופט ודקות ארוכות על הדשא, ברזיל קיבלה התקפה שוטפת. אברטון, שהרוויח מההפקר בשל הפציעה של הוד מעלתו, עלה רעב וסיים כמלך השערים של הטורניר, רישארליסון הפך להיות רכש הרבה יותר רלוונטי עבור הקבוצות הגדולות מאשר שחקנים עם תגי מחיר מוגזמים. פירמינו, שכשהכדור לא אצלו הוא הופך לעוד בלם על המגרש בכל מיקום בו הוא נמצא (ע"ע החטיפה לשוער פרו בבתים והחטיפה שהובילה לגול השני בגמר), מביא את מלוא הפוטנציאל של עמדת ה-9 המזוייף, וז'סוס הראה שהוא לא צריך את אגוארו וסטרלינג כדי להבקיע.
חצי הגמר נגד ארגנטינה היה שיתוף פעולה חלומי בהתקפה עבור ברזיל, כשפירמינו וז'סוס מבשלים זה לזה. כל פעם בתורו אחד החלוצים מכניס כדור מהצד, והשני מחכה על קצה החמש לתת את הדחיפה הקטנה. זה היה תיאום מושלם בין חלוצים, שלא בטוח שהיה מתאפשר במקרה בו כל הכדורים היו מיועדים להגיע לניימאר.
בהיעדר הכוכב הגדול, הפכה נבחרת של אנטי-כוכבים לצבא אחד קטלני, בעוד תצוגה שמראה שדברים שעושה השחקן היחיד אולי טובים לליגה המקומית שלו, אבל לא מספיקים בבמות הגדולות.
