"One does not simply walk into mordor". כך מסביר בורומיר לאלרונד בסרט הראשון של שר הטבעות, כאשר המסקנה היא שיש דרך אחת בלבד להשמיד את הטבעת הארורה. לברצלונה הייתה דרך אחת בלבד להגיע לגמר ליגת האלופות של עונת 2018/2019, ובמקום פרודו, סאם ופיפין עמדו מסי, קוטיניו וסוארז. אם רק היה מישהו שיוכל לשמש בורומיר עבורם. במקום זאת, היה ארתורו וידאל, שהציע למכירה חלקים מגופו עבור מהפך אדום באנפילד, שוכח מה היה קורה אם היה מציע את אותו דבר שנה קודם לכן.

שידור לא היה באותו ערב בגלל יום הזכרון, אז את מבטחי נאלצתי לשים באתרי הצפייה הישירה. הסטרימר עבד סופסוף כאשר הכדור חצה את קו שערו של טר-שטגן בפעם הראשונה לאותו ערב, ושחקני ליברפול חוזרים לחצי המגרש שלהם כשג'ורדן הנדרסון מניף את ידיו בצורה מאוד דומה לקפטן אחר של ליברפול 14 שנה קודם לכן. הקשר האפור מסנדרלנד נכנס לנעליים שגם ביגפוט לא היה מצליח למלא אם היה לובש את הליברבירד על החזה, ובאותו לילה יצר זוג נעליים חדש משלו.

ברצלונה הגיעה אל המשחק הזה כשכל שחקניה קיבלו מנוחה במשחק הליגה בשבת, רעננים ומוכנים להשתיק את המבצר. ליברפול, לעומת זאת, מצאה את עצמה בלי סלאח ופירמינו ובמקומם עלו שאקירי ואוריגי. ולמרות זאת, This is anfield. קבוצת חוץ לעולם לא תהיה פייבוריטית במקום הזה. אנדי רוברטסון עוד הספיק להזכיר זאת למסי עם ליטוף עדין טרם ירדו הקבוצות להפסקה ממנה לא הצליח לחזור. עוד שחקן חשוב בחוץ.

אלא שזה הפך לאחד החילופים הקריטיים בתולדות ליגת האלופות. ג'ורג'יניו וויינאלדום, שעוד הספיק להתמרמר על כך שפתח את המשחק על הספסל, נזרק פנימה, מילנר עובר להיות מגן שמאלי, ואנחנו ממשיכים ל-45 דקות שלא דמיינו שנראה… או שידענו שאין דרך אחרת.

בחוץ מדינה שלמה עומדת דום וזוכרת, בסלון רק ציפייה ואמונה. אני חושב שעצם העובדה שלא יכולתי להתנהג כמו שהייתי מתנהג בכל ערב אחר, הפכה את כל האירוע לקסום יותר, להתפרצות רגשות פנימית ולתחושת הקתרזיס שעתידה לבוא. הגברת מזמן ישנה, אז זה רק אני וכמה בובות פוקימונים על הספה, צופים באחד הערבים המכוננים של הכדורגל.

אלכסנדר-ארנולד מאבד כדור, אבל במקום שזה יהפוך לעוד בור למתפרצת, כמו שכבר ראינו קורה, הוא מחזיר את הכדור, ומסירה בדיוק של מזל"ט אל ויינאלדום ששולח את הכדור לרשת. הוא רץ לקחת את הכדור מטר-שטגן כאומר לו "שנייה אני מחזיר לך". ואז בדיוק כמו שת'אנוס נוקש באצבעותיו רק כדי לגלות שאבני האינסוף בכלל לא אצלו, מגלה ברצלונה שלליברפול אין הרכב חסר. הקטאלונים, שחשבו שכל האבנים אצלם, ראו את שאקירי, מחליף אחד, מגביה לוויינאלדום, מחליף אחר, שמתחפש לאיירון מן ונותן את הנקישה שתסיים את המשחק עבור ברצלונה.

כי שם זה כבר היה ברור. One does not simply walk into Anfield. אם אתה לא נכנס לשם בתחושת יראה, בידיעה שזהו הגיהנום עלי אדמות לקבוצת חוץ, אל תכנס לשם בכלל.

עוד בעיטה ועוד בעיטה נעצרת אצל אליסון. 3-0 או לא, שער אחד של ברצלונה וכל אותו רגע קסום מתפוגג, אבל יש דברים שאי אפשר להלחם בהם. אלכסנדר ארנולד עוד מנסה למצוא פרצה להרמה לפני שהוא מבין שהדרך היחידה היא לבעוט את הכדור על סרג'י רוברטו. נו, גם קרן זה משהו. הקרן הזאת הופכת לבית ספר לכדורגל. רגע של פזיזות שמתחבר לגאונות. רגע שמאחוריו עבודת ניתוח שלמה שמתחברת ל"נו מה כבר יכול לקרות". טר-שטגן מנסה להעיר את ההגנה שלו ולא שם לב שהוא חולם בעצמו.

Corner taken quickly…

סיום המשחק לא מראה חגיגות, אלא שחקנים אדומים על הרצפה. אני עצמי לא יכול לכבד את הרגע בשאגות הראויות לכך. רק לעמוד ולהבין מה ראיתי עכשיו. איזה רגע כדורגל חד פעמי התרחש פה לנגד עינינו. ומול זה לא היה לטוטנהאם סיכוי. אתה לא מנצח את ליברפול אחרי ערב כזה. ערב כזה נגמר רק על במה עם גביע בידיים. זה הרגע שפיסל מחדש את דמותה של ליברפול.