יש כמה סיבות לכך שהמונדיאל הנוכחי נפתח כאשר הפייבוריטיות המסורתיות מתקשות ברוב משחקיהן מול קבוצות נחותות.
סיבה אחת היא התחזקות של הנבחרות הבינוניות והתקדמות שלהן ברמה הטקטית. אין דבר כזה יותר שנבחרת דרום אמריקאית בינונית תסתמך רק על הכשרונות שלה. נבחרות אסייתיות עובדות על מערכי משחק מתקדמים ולא מגיעות נאיביות עם 4-4-2 שעבר זמנו. אמנם כל מונדיאל יביא איתו את הפנמה שלו, שתספק משחק מרובה שערים באופן מגוחך, אבל על פי רב, הפערים הצטמצמו.
סיבה שניה היא שאם בעבר הדריכו את הנבחרות החזקות המאמנים המובילים במדינתם, הרי שכיום אפשר למצוא הרבה מאמנים בדרג בינוני או חסרי נסיון. סאות'גייט, צ'יצ'ה וסמפאולי הם רק דוגמה. זה עוד בלי לדבר על איטליה והולנד שלא עלו למונדיאל, אחרי שהודרכו על ידי מאמנים לא טובים מספיק. המאמנים הנוכחיים לא מתוחכמים וכמו כולם בדור האחרון, מעדיפים קודם לא לספוג ואחר כך לתקוף. המצב הזה מביא להרבה תוצאות נמוכות ולנבחרות כמו ברזיל שמחכות עד הדקה ה-97 כדי להבטיח נצחון מול קוסטה ריקה.
אך הסיבה העיקרית לטעמי היא הקיבעון של מקבלי ההחלטות. התאחדויות שממנות מאמנים לזמן ארוך מדי, למשל. יואכים לאב מאמן את גרמניה כבר 12 שנים, בהן זכה במונדיאל אחד. הישג נאה, אך כשמסתכלים על הסגל הגרמני בכל התקופה הזאת, לא ברור איך הנבחרת הגרמנית לא זכתה לפחות גם ביורו אחד או הגיעה ליותר גמרים. כאן נכנס למשוואה הקיבעון של המאמן עצמו. לאב מאמין בשחקנים מסויימים, איתם הוא הולך הרבה זמן, בלי קשר ליכולתם הנוכחית. שחקנים כמו אוזיל וחדירה לא מספקים את הסחורה תקופה לא מעטה ובכל זאת מוזמנים ושחקן כמו לירוי סאנה מספק עונה חלומית בסיטי, בטח ביחס לשחקן בגילו ולא מזומן לסגל. אותו דבר לגבי בואטנג.
וגרמניה היא רק דוגמה. ארגנטינה וברזיל מתעקשות על סגלים לא מספיק טובים, רק כי זה מה שהם חושבים שיירצה את התקשורת או מה שהקהל רוצה לראות. אבל האמת פשוטה – הנבחרות האלה לא מספיק טובות. זאת גם הסיבה שצרפת מתקשה נגד נבחרת כמו אוסטרליה. זה לא שהקנגרואים הפכו לאימפריה ביום אחד, אלא שהגל הצרפתי בעיקר נוצץ, אבל לא מבריק. צרפת, ארגנטינה, ברזיל וספרד יכולות לזכות במונדיאל וכנראה שאחת מהן אכן תזכה. אבל אם הזוכה לא תגיע מהן, אף אחד לא יופתע.
אחד הרגעים המביכים ביותר בתולדות המונדיאלים הגיע שלשום, במשחק בין ארגנטינה לניגריה, בו נצפה סמפאולי שואל את מסי "האם להכניס את קון?" הרגע הזה מסמל, מעבר לכל האמור לעיל, את פשיטת הרגל של הכדורגל המסורתי ושימת חותמת על הפיכתם של הכוכבים לקובעי כל. ואולי, רק אולי, מתברר שלהיות שחקן טוב לא בהכרח אומר שאתה גם מאמן טוב. מוכיחות את זה ארגנטינה, ברזיל ועוד. אם המאמנים של הנבחרות הגדולות וקובעי ההחלטות במדינותיהן לא יתחילו לגבש תכנית מסודרת לחיזוק המסורת והנבחרת שלהם, זה עלול להסתיים בפיאסקו. ארגנטינה, נכון לעכשיו, נחלצה בעור שיניה. גם ספרד ופורטוגל. אבל החלק הקשה עוד לפנינו ושם, שם נראה באמת מי חזק ומי מורכב רק משמות.
