מראדונה: רובין הוד של הכדורגל

כילד גדלתי על נבחרת ברזיל. כשאבא שלי היה צעיר, הברזילאים היו בשיאם, זכו בשלושה גביעי עולם. אבא סיפר לי סיפורים על הג'וגו בוניטו, התרגילים הנהדרים, הקרקס ועל הנבחרת הכי טובה שהייתה אי פעם. על המעמד האלוהי של פלה, בעיטת העונשין המיוחדת של דידי ועל הרגליים העקומות של גארינצ'ה.

וכשאתה אוהד של נבחרת ברזיל אז באופן אוטומטי אתה נגד נבחרת ארגנטינה. הנבחרת האלימה, הרמאית, זו שגונבת ניצחונות. זה הנראטיב שהיה לי כילד. והסמל של ה"רוע" היה כמובן הכוכב הגדול, דייגו ארמנדו מראדונה.

דייגו מראדונה, גביע עולמי 86, ארגנטינה
Credit to "fifa world cup" Facebook page

 

לא ראיתי אותו בשיאו, מונדיאל 90' היה הראשון שראיתי קצת, וגם אז היית רק בן 8. הזיכרון המשמעותי היחיד שלי ממראדונה השחקן היה אותו שער נפלא מול יוון בפתיחת מונדיאל 94'. למרות שלא אהדתי את הנבחרת, היה משהו מרגש ויוצא דופן בתצוגה שלה וההרגשה שאתה רואה משהו גדול.

גם אם הערכתי את גדולתו כשחקן, הוא לא יכל להיות בעיני גדול יותר מפלה, למרות שלא ראיתי בלייב אף אחד מהם. יהיה טוב ככל שיהיה, איך יוכל הרמאי, הפושטק, המסומם להתחרות בשלושת גביעי העולם של פלה? באצילות שלו והעובדה שמעולם לא קיבל כרטיס אדום? וגם כשהזדקן והתבגר, נראה היה כמו קריקטורה, ליצן שמדבר כמו אדם מהרחוב, וכמובן שנהניתי מההשפלות שעברה הנבחרת תחת שרביט אימונו.

עם השנים אהבתי המון שחקנים ארגנטינאים, אפילו הערצתי, בהרבה ענפים, הייתי חודשיים בארגנטינה והתאהבתי במדינה, באוכל ובחום של האנשים, נותרתי בקשר כמה שנים עם אנשים שפגשתי. זה לא קרה בברזיל (הרחבתי על כך בטור שכתבתי באולימפיאדה: בין "ריו לבואנוס איירס"). זה כמובן לא שינה את האהדה שלי, בכל זאת, יש דברים שנשארים מאז שאתה ילד.

 

אני קורא לאחרונה המון חומר על דייגו מראדונה, מנסה קצת ללמוד על האיש, על הדרך שעבר, על הילדות שלו. בין היתר, ראיתי את הסרט החדש שיצא עליו העונה לשם "דייגו מראדונה". סרט חובה לכולם, סרט שנתן לי בוקס לבטן ושינה את דעתי עליו, למרות שלא גיליתי משהו חדש, אבל ראיתי את הדברים מנקודת המבט שלו.

אז לא, מראדונה הוא לא הנבל בסיפור, אלא יותר קורבן. אדם שגדל בלי כלום, בעוני של העוני, עם אהבה אינסופית של אימו, וכישרון עצום שבא לידי ביטוי דווקא במקומות משוגעים כמו כמו בארגנטינה ונאפולי. בסרט רואים איזה מעמד יש לו, את העובדה שהוא לא יכול ללכת לשום מקום בלי שעשרות אנשים יקפצו עליו וינסו לגעת בו.

מראדונה ארגנטינה
קרדיט לדף הפייסבוק "FIFA WORLD CUP"

 

ורואים על הפנים שלו שזה חונק אותו, שהוא רוצה לברוח לפינה השקטה, ואין לו לאן. לצערו הוא ברח לידיהם של ה'קומורה', המאפיה הנאפוליטינית, שם קיבל שקט ומפלט בעזרת הסמים. והוא רצה לברוח, אבל לא יכל, לא היה חוק בוסמן ונאפולי לא הסכימה לשחרר אותו לאף אחד. ואז הוא שקע ושקע.

ואז הוא השניא את עצמו על כל איטליה במונדיאל 90' כשביקש מהנאפוליטנים לתמוך בארגנטינה בחצי הגמר מול איטליה, וייתכן שזה מה שגרם למשטרה להחליט ולהוציא החוצה את עניין הסמים, ומשם להשעיה שממנה לא באמת חזר. ואולי זאת הייתה הדרך שלו לברוח משם.

נכון, אי אפשר להאשים את המאפיה והלחץ בנאפולי בכל הבעיות שלו. הוא לא היה קדוש לפני ולא אחרי. היה לו תמיד אופי בעייתי, הוא נזרק מברצלונה, הורחק לא מעט פעמים כולל במונדיאל 82', כבש שער אחד גדול עם היד והתכחש שנים לכמה ילדים לא חוקיים שנולדו לו בזמן שהתהולל, ועדיין, ממה שעבר בנאפולי כבר לא הצליח באמת להתאושש אף פעם. המוות שלא לא היה שוק ותדהמה כמו בטרגדיה הלא צפויה של קובי בראיינט. זה היה כואב לשמוע, אבל יחסית צפוי, לא מפתיע ובאיזשהו מקום, כבר מזמן מה שנשאר ממראדונה זאת בעיקר האגדה.

אם נחזור רגע לאותן ארבע דקות בלתי נשכחות ברבע הגמר באצטקה מול אנגליה בהן כבש את שער הכי "מושחת" בתולדות המונדיאל וגם הכי יפה וגאוני, הרי שאלו ארבע הדקות שמגדירות לא רק אותו, אלא את העם הארגנטינאי כולו. בגלל זה אגב, מסי לעולם לא יהיה מראדונה בעיני הארגנטינאים, גם אם יזכה שלוש פעמים במונדיאל.

יד האלוהים של מראדונה מול אנגליה
יד האלוהים. קרדיט לדף הפייסבוק "DIEGO MARADONA"

 

הוא לא מתבייש בשער עם היד, ובגלל זה אף אחד בארגנטינה בכלל לא התלבט בסוגיית החוקיות של השער הראשון. הרי ארגנטינה הייתה החלשה, המוכה והענייה אל מול הבריטים החזקים והרעים. במלחמה הכל כשר. כאילו היה לוחם של האצ"ל.

וזו הסיבה שהוא כזה פופולארי, לא רק בגלל הכדורגל, הרי לאורך כל הדרך הוא לא השתנה, הוא נותר אותו דייגו משכונת וייה פיוריטו, פשוט ואמיתי. הוא הפך לאלוהים בארגנטינה ובנאפולי, מכיוון שהוא נתן תקווה לאנשים שלא הייתה להם כזו. גרם להם להאמין, גם אם לרגע, שהם המוכים, החלשים, העניים, המקופחים, יכולים לכבוש את העולם. או לפחות להקפיץ אותו על הראש.

לכל הטורים על מותו של דייגו מראדונה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח