מראדונה היה כל מה שאני לא

אני לא מעריץ את דייגו ארמנדו מראדונה, לא היום ולא כשהייתי ילד. האמת היא שאני לא מעריץ אף ספורטאי. כנראה זה עניין של אופי, או אולי בגלל הציניות הבסיסית שבה אני מסתכל על העולם.

זה שאני לא מעריץ אותו, לא אומר שאני לא יכול לשבת ולראות שוב ושוב את השערים הגדולים שלו, זה גם לא אומר שהדמות שלו לא מסקרנת אותי. מאז הפטירה שלו אני קורא בשקיקה את הסיפורים עליו, מאזין לפודקאסטים שמדברים עליו, ורואה את הסרטים שעשו עליו. אני אוכל ונושם דייגו ומנסה להבין למה הוא כל כך מעניין אותי.

מה יש באיש הקטן והשמנמן שהבקיע שער לא חוקי, שהיה מסומם, לא הגון כלפי ילדיו, שיתף פעולה עם המאפיה, העריץ דיקטטורים ומה לא, שממגנט אותי שוב לסיפור שלו, שאותו אני מכיר כמעט בעל פה?

via "boca" facebook page

 

מראדונה הוא תמונת הראי שלי.
הוא ההיפך ממני.
הוא היה כל מה שאני לא.

מראדונה הוא כל מה שאני לא הייתי, לא אהיה ואינני עכשיו.
מראדונה עשה את כל מה שאני לא יכול לעשות, את כל מה שאני לא רוצה לעשות, את מה שחלמתי לעשות, ואת כל מה שאינני מעז לעשות או אפילו קצת לנסות.

 

אני חלמתי להיות כוכב כדורגל או כדורסל שיככב על המגרש, ויזכה לכותרות בעיתונים ולאהבת ההמונים, אבל אין לי את זה.

אני לא רציתי להיות מסומם, שתיין והולל, אבל בסתר ליבי אני קצת מקנא באנשים האלה שמסוגלים לאבד את השליטה ולהתנסות בחווייה. קצת מקנא בהם אבל מפחד מהסיכוי הקטן ליפול לתהום.

אולי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל איזה גבר לא נסחף לפנטזיה שנשים יפלו לרגליו, ושהוא ישאיר אישה אוהבת וילד בכל נמל. פעם גם אני חלמתי על זה, היום אני ריאלי.

אני ממש לא בעד פידל קסטרו או דיקטטורים כמוהו, ואין סיכוי בעולם שהייתי מתגאה בקשר שלי איתם, אבל אני מעריך סלב כמו מראדונה, שלא דופק חשבון לדעת הקהל והולך לפגוש אותו. אני אפילו קצת מקנא באנשים האלה שעושים מה שבא להם, בלי לחשוב "מה יגידו עליי".

באחד המשחקים במונדיאל 1982 עשו על מראדונה 23 עבירות, ועבירה באותם השנים לא היתה עבירה כי אם פאול, או יותר נכון פאווול או כסאח, וזה המשיך לאורך כל הקריירה שלו. אז לא חשבתי על זה ככה, אבל היום אני מעריך כל מי שיש לו נחישות כזו חזקה וכח רצון כה אדיר, להמשיך ולרוץ ולהתאמץ כדי להשיג מטרה. אני כנראה הייתי מנסה אבל מתישהו מוותר. למראדונה היה את זה ולי אין.

והתשוקה הטוטאלית, אוי התשוקה הטוטאלית שלו. שמחת החיים והחיוך הענק אחרי שער או ניצחון, כאילו הוא עדיין ילד שמצליח בפעם הראשונה. גם אני רוצה קצת מזה. גם אני רוצה לשמוח ולהשתולל ללא מעצורים.

via "fifa world cup" facebook page

 

לפני שהתחלתי לעבוד החלטתי שכשאגיע לתפקיד ניהולי, אחזיר את העגיל שהורדתי מאוזן שמאל, לפני תהליך הקליטה. לא עמדתי בהחלטה. מראדונה הקפיד ללכת עם עגילים בכל אוזן ושעון על כל יד.
הוא אפילו מת וחזר לחיים, כפי שהוא מספר בראיונות איתו. גם בזה אנחנו כנראה נהיה שונים.

ומה לגבי "יד האלוהים"?
אני לא בטוח שלא הייתי נוהג כמוהו. לפחות על עצמי אני יכול להעיד שאם צריך לעגל איזו שהיא פינה כדי להצליח, אז אני אעשה זאת. גם אם מדובר בתחמון, כנראה לא אהסס. אני בטוח שלא אשקר או ארמה כדי לנצח. השאלה איפה למקם את השער הזה בסקאלת היושר, היא סובייקטיבית ואישית לחלוטין.

 

את השנים הגדולות של מראדונה, במחצית השניה של שנות השמונים, ביליתי במדים, כך שלא זכיתי לעקוב אחריו בזמן אמת.
כשהוא סחב את ארגנטינה לתואר ב 1986 אני הייתי בקורס קצינים, ואת הגמר ראיתי יחד עם חבריי לקורס בהפסקה נדירה במועדון הבסיס, כי גם המפקדים רצו לראות אותו.
עקבתי אחריו צמוד במונדיאל 1990 עם נבחרת חלשה וכדורגל אלים ומשעמם, שלא גרם לי להתחבר אליו, למרות שהיו לו הברקות.
כשזרקו אותו ממונדיאל 1994, ריחמתי עליו ועל סופה העצוב של הקריירה שלו, ומאז אני עוקב אחריו ברגשות מעורבים של פליאה, חמלה ועצב, ועם ניסיון להבין אותו ולמה לעזאזל הוא עושה מה שהוא עושה.

היום אני מבין שאין לי סיכוי להבין מישהו שהוא כל מה שאני לא. לטוב ולרע.
אני מקווה שעוד אצליח להרגיש מה שהוא הרגיש. לטוב ולא לרע.

לכל הטורים על מותו של דייגו מראדונה

via "fifa world cup" facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *