בטור הקודם הצגנו את מקומות 6-10 במצעד החילופים הגדולים בכדורגל העולמי, כעת הגיע הזמן לחמשת הגדולים בדירוג, אבל עוד לפני כן – 2 משחקי בונוס מהכדורגל הישראלי:

הפועל ת"א – מכבי חיפה 1985/86 (גילי לנדאו) – אחד הרגעים המיתולוגיים בהיסטוריה של הכדורגל בארץ. חיפה, אלופה שנתיים ברציפות, הגיעה במחזור הסיום של העונה לבלומפילד למפגש נדיר בו בפעם היחידה בהיסטוריה הוכרעה אליפות המדינה בעימות ישיר. זה גם היה משחק הליגה הראשון אי פעם ששודר בטלוויזיה הישראלית בשידור חי. הפועל חייבת לנצח, חיפה צריכה תיקו. לנדאו החליף את יעקב כהן ובדקה ה-86 כבש את שער הניצחון בזמן שאלי יאני בנבדל פסיבי. עד היום נמשך הויכוח לגבי חוקיותו של השער הזה (בכדורגל של היום מדובר בשער חוקי לחלוטין, בכדורגל של 1986 – כנראה שלא) אבל זה לא משנה. החילוף הזה הביא את האליפות, פשוטו כמשמעו.

הפועל ת"א – מכבי ת"א 2013/14 (טל בן-חיים, ברק בדש) – לפעמים מאמן צריך לדעת לא רק איזה חילוף לעשות, אלא איזה חילוף לא לעשות. במצב של 1:1, קרוב לסיום, בנחיתות מספרית, פאולו סוזה תכנן להכניס את בן-חיים במקום ערן זהבי, ככל הנראה כדי לשמור על התוצאה. אלא שלפני שהספיקו לבצע את החילוף, הפועל קיבלה פנדל וגילי ורמוט העלה אותה ליתרון. סוזה הגיב מיידית ובמקום זהבי הוציא את מרבאל והכניס את בן-חיים שבתוך פחות מחצי דקה סחט פנדל בצד השני. זהבי השווה, במכבי כבר שמחו על התיקו, אבל 10 שניות לפני תום תוספת הזמן זהבי השלים שלושער, כשהמבשל הוא בדש שנכנס עוד לפני כן במקום דור מיכה.

ועכשיו ל-5 הגדולים של הכדורגל העולמי

מקום 5: צרפת – איטליה, גמר יורו 2000 (סילבן וילטורד, רובר פירס ודוד טרזגה)

ככל הנראה המשחק הגדול ביותר בקריירת האימון של רוז'ה לאמר. לא בכל יום רואים מאמן שמבצע 3 חילופים וכולם פוגעים בול, על אחת כמה וכמה במעמד כ"כ יוקרתי. אלופת העולם היתה פשוט נפלאה בטורניר הזה, איטליה היתה מזעזעת ואיכשהו פילסה את דרכה שלב אחר שלב. דווקא בגמר זה נראה אחרת. היה משחק שקול, איטליה הובילה משער של דל-וקיו והיתה מסוכנת יותר. הצרפתים נראו חסרי אונים מול ההגנה האיטלקית הנהדרת. כולם כבר התכוננו להנפה של פאולו מאלדיני כשקנבארו נכשל בהרחקה והכדור נחת אצל וילטורד שבבעיטה אלכסונית הכניע את טולדו. שיטת שער הזהב המושמצת עוד היתה קיימת ו-13 דקות בתוך ההארכה פירס העביר רוחב וטרזגה כמעט קרע את הרשת. הטריקולור השלימו דאבל בזכות מאמן חכם וספסל איכותי להפליא.

מקום 4: מנצ'סטר סיטי – קווינס פארק ריינג'רס 2011/12 (אדין דז'קו ומריו באלוטלי)

זו היתה עונה מדהימה של הסיטיזנס. החברים מאבו דאבי בנו קבוצת פאר שהתחברה לתלכיד מלהיב ועוצמתי. הם שלטו בדרבים (כולל שישייה בלתי נתפסת באולד טרפורד) ורצו ראש בראש עם יונייטד עד הסיום. במשחק הנעילה של העונה, בשוויון נקודות ויתרון בהפרש השערים, סיטי אירחה את ק.פ.ר בזמן שיונייטד יצאה לסנדרלנד. ויין רוני נתן לאדומים יתרון מוקדם, זבאלטה עשה 0:1 לסיטי, אבל ק.פ.ר, שנלחמה על חייה בליגה, לא התכוונה לוותר ועשתה מהפך מדהים.

מנצ'יני זרק למגרש את כל הכלים ההתקפיים שהיו זמינים לרשותו, אבל הזמן עבר והתוצאה נשארה כמו שהיא. בדקה ה-92 דז'קו המשיך כדור קרן לרשת. 2:2. בינתיים באצטדיון האור נשמעה השריקה לסיום ושחקני יונייטד חיכו לאישור מהאתיחאד שהם יכולים לחגוג. האישור הזה לא הגיע. 93:20, באלוטלי, שעדיין לא בישל אף שער העונה, מוצא את אגוארו שמוצא את הרשת. 2:3. אחרי 44 שנה מנצ'סטר סיטי עשתה את הלא ייאמן וזכתה באליפות הכי פסיכית בתולדות הכדורגל האנגלי.

מקום 3: ברצלונה – ארסנל, גמר ליגת האלופות 2006 (הנריק לארסון וז'וליאנו בלטי)

לארסון לא היה כוכב בברצלונה. בגיל 34 החלוץ השוודי כבר לא היה מפלצת השערים מסלטיק, אלא שחקן משלים שמחכה לתורו בסבלנות. לא עליו בנו בבארסה לקראת הגמר הזה. בארסה היתה פייבוריטית ברורה, במיוחד אחרי ההרחקה המוקדמת של ינס להמן, אבל הכל הלך לה הפוך. סול קמפבל נגח את היתרון של ארסנל. רונאלדיניו ודקו נקלעו ליום חלש, מסי הפצוע לא היה בסגל ורייקארד שלח למערכה את שחקן ההתקפה היחיד שהיה לו על הספסל. בהמשך גם המגן הברזילאי בלטי החליף את אולגר המוצהב.

המופע של הנריק החל בדקה ה-76, עם בישול נפלא לסמואל אטו שהשווה. 4 דקות בלבד לאחר מכן אותו לארסון מצא את בלטי חופשי ברחבה וזה השחיל את הכדור בין רגליו של אלמוניה, בארסה אלופת אירופה אחרי 14 שנה. הנתון הכי מדהים: ב-3 עונות ו-102 הופעות בכל המסגרות במדי ברצלונה בלטי כבש שער אחד בלבד, וזה היה שער ניצחון בגמר ליגת האלופות.

מקום 2: גרמניה – צ'כיה, גמר יורו 96' (אוליבר בירהוף)

בכדורגל, אין דוגמא יותר טובה מזו של בירהוף להגדרה של "סיפור סינדרלה". הוא היה חלוץ אלמוני שדשדש בקבוצות קטנות באיטליה, אבל משך את תשומת הלב של המאמן הלאומי ברטי פוגטס בזכות עונה טובה באודינזה. בגיל 28 הוא זומן לראשונה לנבחרת וצמד שכבש במשחק ידידות נגד דנמרק הקנה לו את המקום בסגל ליורו. במשחק הראשון של גרמניה בטורניר, נגד אותה צ'כיה, בירהוף עלה מהספסל בגארבג' טיים. לאחר מכן פתח בהרכב ושיחק 85 דקות בניצחון על רוסיה ומאז לא ראה דשא.

בגמר הגרמנים פגשו שוב את צ'כיה, סינדרלה אדירה בפני עצמה. הפעם זה הלך הרבה יותר קשה וגרמניה מצאה עצמה בפיגור. בדקה ה-69 בירהוף נכנס במקום מהמט שול ובתוך 4 דקות בלבד הוא נגח את שער השוויון. בטורניר הזה הונהגה לראשונה שיטת שער הזהב ו-5 דקות בתוך ההארכה דווקא בירהוף, השחקן שרוב אוהדי גרמניה לא שמעו עליו, נכנס להיסטוריה עם שער הניצחון הראשון אי פעם בשיטה הזו, עם עזרה גדולה מהשוער הצ'כי האומלל פטר קובה שהשמיט את הכדור ברשלנות, אבל אף אחד לא יזכור את זה.

משם, הקריירה של בירהוף נסקה פלאים. הוא המשיך לעוד שנתיים באודינזה, סיים כמלך השערים בסרייה א' ובגיל 30 חתם במילאן וכבר בעונתו הראשונה באדום-שחור הוביל אותה לאליפות עם 20 שערים. אגדה שהיתה באמת.

מקום 1: מנצ'סטר יונייטד – באיירן מינכן, גמר ליגת האלופות 1999 (שרינגהאם וסולשיאר)

אבי כל המהפכים, אבי כל הנסים, אם כל הדרמות. את הסיפור כולם מכירים, כל מי שהיה אז אוהד כדורגל זוכר ולא ישכח לעולם. דקה 91, באיירן מובילה 0:1. יונייטד על הקרשים. דייוויד בקהאם הולך לבעוט כדור קרן. את מה שקרה בדקה ו-40 הבאות אי אפשר להסביר. משהו של פעם בחיים.

אחד מההיבטים הרבים של המשחק הזה הוא העובדה שלא רק שיונייטד ביצעה מהפך בלתי נתפס, אלא מי השחקנים שעשו את המהפך הזה. שניים שעלו מהספסל, שניים שמיעטו לשחק באותה עונה. טדי שרינגהאם. ההוא שכולם כבר הספידו, ששנות השיא שלו היו הרבה מאחוריו, שעד לאותה עונה לא זכה בשום תואר ולפתע מוטלת על כתפיו המשימה לשמור על סיכוי לטרבל היסטורי. ואולה גונאר סולשיאר. שחקן שכבר הראה את היכולות שלו, אבל בליגת האלופות עדיין לא השאיר חותם. השניים האלה, שהיו כמעט אנטי-כוכבים, שהיו בצילם של שמייכל והאחים נוויל, של הצמד קול את יורק, של גיגס את סקולס, של הקפטן רוי קין וכמובן בצילו הענק של בקהאם – דווקא השניים האלה היו במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לתת כל אחד את הדחיקה הקטנה שלו ולהביא לשדים של פרגי את מה שהם כל-כך רצו, את מה שהם חלמו עליו כל-כך הרבה שנים – גביע אירופה.