אני אוהד ליברפול.
מה בעצם אומר המושג הזה אוהד ליברפול?
שאני אוהד את ה"מותג" שנקרא קבוצת הכדורגל של ליברפול? שאני אוהב את העיר? את מה שהקבוצה מייצגת? ומה בעצם היא מייצגת? הרי היא בסה"כ קבוצת כדורגל, קבוצת ספורט? או שאולי אני מרגיש משהו כלפי השחקנים בקבוצה, אבל הם בעצם מתחלפים כמעט כל שנה?
מסקנה – זה משהו מוזר ולא ברור להיות אוהד של קבוצת ספורט, ואין לי תשובה ברורה לשאלה הזו. יהיה לי על מה להרהר בזמן המשחק מול ארסנל.
שתי דקות אחרי שקוטיניו מפציץ את המשקוף של פטר צ'ך, מתקשר אליי כהן. חזרתי מחו"ל, יאללה בוא תראה אצלי את המשחק ב-HD, גם ככה במחשב זה בדיליי של דקה ולא באמת שידור חי. ספונטניות היא השם השני שלי, אז אני קופץ לאוטו ומגיע לסלון של כהן, שם על הספה, יושב מרוצה מהחיים, שחר (המוכר בפי כל כ"קוקו") בחולצה אדומה, חדשה ומבהיקה הנושאת את הלוגו הבעייתי משהו "FLY EMIRATES". תראה, הוא אומר לי בגאווה, חולצה אורגינלית מלונדון.
ליברפול שולטת במשחק במחצית הראשונה וחוץ משער חוקי שנפסל (שזה קורה לנו כבר משחק שני ברציפות, ותודה לאיגוד השופטים) אנחנו הרבה יותר טובים. צ'ך מציל הזדמנות של בנטקה מטווח אפס והודף לקורה בננה של קוטיניו, ואני מנסה להבין מה גורם לילד בן 12 לאהוד את ארסנל, שאותה הוא מכיר בעיקר מהטלויזיה. הם טובים, הוא אומר, אני אוהב אותם כי הם טובים, וכי הם מעיר אמיתית. לונדון היא עיר אמיתית, לא כמו ליברפול. אוקיי, אילו בהחלט סיבות לגיטימיות ועונות על חלק מהקושיות ששאלתי למעלה.
המחצית השנייה ממשיכה בקצב מסחרר. אין ספק שהרבה יותר כיף לראות כדורגל בחברותא. בירות, פיצוחים, אבטיח וגבינה, בייגלה כמו פעם וטובלרון מדגם חדש עושים את העבודה ואת האווירה הרבה יותר עליזה. אמנם אני פחות מתעמק בניואנסים של המשחק אבל לא נורא, בעיקר כי ארסנל שולטת במשחק ורק הצלות מדהימות של מיניולה וחוסר הדיוק של סקרטל בניסיונו להבקיע שער עצמי משאירים אותנו בתיקו.
השחקנים ממשיכים לרוץ כמו משוגעים על המגרש וארסנל יושבת לנו על השער ומתמסרת בתוך הרחבה כאילו זה אימון קונוסים. הילדים הצעירים מאבדים קצת מהסבלנות, מוטי מתחיל לנמנם אחרי עוד יום עבודה מתיש ואני חושב שהמושג האמורפי הזה של אהדה קשור גם ליחס האישי שאנחנו מצליחים או לא מצליחים לפתח עם שחקני הקבוצה שלנו. ככל שאנחנו רואים אותם יותר, "מכירים" אותם טוב יותר ומזהים בהם תכונות אנושיות וסיבות לאמפטיה, כך כנראה ההזדהות והחיבור לקבוצה עמוקים יותר.
סתם הרהור – האם זה שכריסטיאנו רונאלדו שחצן ואגואיסט מרחיק אוהד של ריאל מדריד מקבוצתו?
נגמר אפס – אפס, אבל ממש נהניתי מהקבוצה היום, הרבה יותר משני הניצחונות הראשונים. הקבוצה הגיעה מוכנה, נתנה כמה מהלכי כדורגל מבריקים וראו שהשחקנים בהחלט "נותנים את הנשמה". אמנם קלישאות, אבל נכונות.
היה כיף כמו שמשחק כדורגל צריך להיות.
כהן חושב שההיסטוריה המשפחתית והמשיכה של ההורים (הכוונה לאבות לרוב), או הדודים, יש לה השפעה לא קטנה בבחירת הקבוצה המועדפת באירופה. שים לב שלילדי ישראל יש קבוצה מועדפת בכל מדינה….
כל התופעה הזו שאנחנו אוהדים קבוצה נוספת היא מרתקת. למה בעצם לא מספיקה לנו הקבוצה הישראלית שלנו….