מנהרת הזמן – על המחשבות בדרך חזרה לאצטדיון

כשהתחילו לדבר על כך שמחזירים את הקהל ליציע בכל מיני קומבינציות כאלו ואחרות הייתי די אדיש, כי ידעתי שבסוף איכשהו ימצאו דרך לבטל את זה.

אחרי שנה בבית בלי כדורגל (כדורגל בטלויזיה זה לא כדורגל), בגלל המגיפה הזאת, כבר לא האמנתי שאחזור ליציע, בטח לא העונה הזאת, אבל שלא תטעו – מאוד, אבל מאוד, רציתי כבר לחזור ליציע. כשהצליחו להגיע להסכמה על חזרה של קהל מועט למגרשים ממש התרגשתי. יש, חוזרים ליציע סוף סוף!

הפועל חיפה קהל
קרדיט לדף הפייסבוק של הפועל חיפה והצלם אסי קיפר

 

עוד רגע אני אראה את הקבוצה שלי מקרוב ואפגוש את כל החברים ליציע, שחלקם אני מכיר כ-40 שנה, שזה חתיכת חיים. אז למרות שהפועל חיפה הייתה אחת משתי הקבוצות שהתנגדו להחזיר את הקהל למגרשים ולמרות המחיר הלא הגיוני למשחק ליגה מול אשדוד (104 ש״ח) החלטתי שזה רגע גדול מידי מכדי שאני אפספס אותו.

הנסיעה למשחק הייתה מוזרה, מלאה במחשבות על משחקי עבר, על משחקים שהייתי צריך להגיע בטרמפים באוטובוסים והסעות. זה היה הרבה לפני שהיה לי רכב ורישיון. חשבתי על משחקים שאליהם נסעתי עם אבא שלי, לפני שהוא התייאש מהמועדון שהוא הוריש לי. אלו חוויות שנשארות איתך לכל החיים. בנסיעה לחיפה חזרתי לגיל 14, קצת פחות מ40 שנה אחורה.

להגיע לאיצטדיון בקריית חיים תמיד היה מסע ארוך. לרדת להדר באוטובוס ואז לחכות לקו 51 לקריית חיים. לעומת זאת, להגיע לרוממה למשחקי הכדורסל היה בסך הכל הליכה של כמה דק מהבית, אבל הנסיעה לאיצטדיון בקריית חיים בשבת (כן בחיפה היו אוטובוסים בשבת) תמיד הייתה הרפתקה וזה תמיד לקח נצח.

 

עד תחילת שנות ה80 הייתי מגיע קבוע למשחקים עם אבא שלי ז״ל, שגם הדביק אותי בחיידק הזה.אבל בסוף שנות ה70, תחילת שנות ה80, התחילו השנים הרעות של הפועל חיפה, כאלו שהרחיקו הרבה אוהדים אדומים, מה גם שבצד השני של העיר התחילה להבנות הקבוצה שתהיה לאחת הקבוצות הגדולות בארץ.

בשנות ה70 עוד הייתי נוסע עם אבא שלי להרבה משחקים גם למשחקי חוץ שהיו הנסיעות האהובות עלי בתור ילד, ימק״א, המכתש, בלומפילד, באר שבע שם היית פוגש את הקהל “השרוף״ של הפועל חיפה. בעונת 1980/81 חגגתי בר מצווה וקיבלתי מהמועדון האהוב שעבר אצלנו בירושה במשפחה מתנת בר מצווה מושלמת שלא תשכח לעולם – ירידת ליגה ראשונה (ולצערי גם לא האחרונה) בהיסטוריה של המועדון (מ1924). את האמת, צריך להגיד שכבר בעונת 1979/80 הקבוצה הייתה צריכה לרדת ליגה, אבל שער של אלי לוונטל ("מי המלך? אלימלך") במחזור האחרון נגד כפר סבא השאיר אותנו לבסוף בליגה.

אבא שלי כבר די התעייף ובקושי הלך למשחקים, אבל אני הייתי גם עקשן וגם צעיר והמשכתי ללכת לבד. את העונה הראשונה בליגה הארצית עונת 1981/82 כמעט סיימנו עם ירידה לליגה א׳ ואפילו רשמנו באותה עונה הפסד מביך להפועל תל חנן! דווקא במשחק הזה אבא שלי כן החליט להגיע…

 

את עונת 1982/83 פתחנו נהדר ובמחזור ה12 עלינו למקום ראשון בטבלה אחרי ניצחון על הפועל עכו, שכלל שער מרהיב של שייע שהגיע להפועל חיפה לעונת פרישה. בסיום הסיבוב הראשון של אותה עונה סיימנו במקום שני, ואז במחזור ה23 הצלחתי סוף סוף לשכנע את אבא שלי לבוא איתי ביחד לקריית חיים שכנעתי אותו שהעונה יש קבוצה בקריית חיים.

המשחק היה משחק בית נגד מכבי רמת עמידר, שהיו אז במקום השני ואנחנו היינו המקום הרביעי זה היה סוג של משחק צמרת של הליגה הארצית. בדקה ה59 אנחנו עולים ל1 0 משער של אבנר חדד. בעוד השחקנים שלנו חוגגים, שחקני רמת עמידר מחדשים את המשחק ורחמים שלום מרמת עמידר מוצא את עצמו ב1 על 1 מול בומה וינברג שמכשיל אותו בלית ברירה, השופט יעקב שיינר, שהיה ידוע ב״אהבתו״ העזה להפועל חיפה, הצביע על הנקודה הלבנה, ורמת עמידר משווים ל1-1.

דקה לאחר מכן שיינר מוציא אדום הזוי לעזמי נאסר שנותן את האות לתחילת הבלאגן, זה מתחיל על הדשא ומהר מאוד עובר ליציע, השחקנים התחילו לריב בינהם וכל מי שעמד לידי ביציע התחיל להעיף דברים לכיוון המגרש. אבן שפגעה בקוון גרמה לשיינר השופט להפסיק את המשחק בדקה ה60!

אוהדי הפועל חיפה שאף פעם לא היו ידועים כאוהדים אלימים חיכו לשופט מחוץ לאיצטדיון והתעמתו עם המשטרה, למעשה מעולם לא ראיתי את אוהדי הפועל חיפה מתפרעים ככה, בבית הדין הפועל חיפה קיבלו הפסד טכני ומשחקי רדיוס עד לסיום העונה, למרות ההפסד הטכני, וגם העובדה שלא שיחקנו יותר באותה עונה בקריית חיים, איכשהו הצלחנו להגיע למחזור האחרון של העונה במצב שאנחנו תלויים רק בעצמנו וניצחון שלנו מעלה אותנו ליגה.

 

המשחק האחרון היה משחק חוץ נגד בית״ר תל אביב באיצטדיון בשכונת התקווה. אם אני זוכר נכון זה היה המגרש הביתי של בית״ר תל אביב או שהם העבירו את המשחק לשם כדי להקשות על אוהדי הפועל חיפה להגיע, מה שאני כן זוכר מעולה זה שפעם בכדורסל ותחזיקו חזק כי זה סיפור אמיתי, הם, בית״ר תל אביב, העבירו משחק על הישארות בליגה נגד הפועל חיפה לערד!! כן ערד. מיניבוס שיצא מהאולם ברוממה הצליח להביא כ20 אוהדים אדומים עד ערד (כן גם אני הייתי על המיניבוס הזה). דרך אגב, זה לא עזר להם כי ניצחנו את המשחק והם ירדו ליגה.

בחזרה לכדורגל. אבא שלי כבר הודיע לי בתחילת השבוע שהוא לא מתכוון לנסוע למשחק הזה ולא יעזור לי כלום כדי לשכנע אותו. לא הייתה לי ברירה. כדי להגיע למשחק הייתי צריך להתחנף כל השבוע ליוסי הבן של ירחמיאל השכן. הייתי חייב להשיג מקום בארגז של הטנדר, אחרת אין סיכוי שהייתי מצליח להגיע לשכונת התקווה. כמה ארוחות וחטיפים על חשבוני אצל יעקב מהמכולת (שהיה מכביסט) ועוד 2 קסטות של ac/dc שעברו לשכן שלי, סידרו לי מקום של כבוד בטנדר של ירחמיאל השכן.

הנסיעה לשכונת התקווה הרגישה לי כמו נסיעה לחתונה כל הדרך בכביש החוף מכוניות עם אוהדים אדומים מצפצפים הנה אנחנו רק באים להחתים כרטיס וחוגגים עליית ליגה. הנסיעה בסמטאות של שכונת התקווה הייתה ארוכה מאוד, כי היה קל מאוד להסתבך בסמטאות של שכונת התקווה בעולם ללא וויז, וירחמיאל השכן היה נהג שתמיד היה מסתבך בדרך ובנוסף היה לו תחביב קבוע לעצור ליד אנשים ברחוב לבקש עזרה ואז לפתוח בשיחה שלא נגמרת.

 

האצטדיון, שהיה בנוי אז מיציעי בטון ללא כסאות פלסטיק, התמלא באוהדים אדומים וממול התמקמו כמה עשרות אוהדי בית״ר תל אביב שהשמועה אצלנו ביציע הייתה שהם קיבלו חיזוק מכמה אוהדי בית״ר ירושלים שהגיעו לתמוך בבית״רית הקטנה מתל אביב.

כמו שאתם יכולים לדמיין החגיגות נגמרו מהר מאוד ואת המשחק סיימנו בהפסד 2-0 וחזרה עצובה וכואבת לחיפה. כשירדתי מהטנדר ליד הבית ראיתי את אבא שלי מעשן סיגריה בחוץ על השביל בכניסה לבניין, אבא ניסה לנחם אותי ״לא נורא, אולי בעונה הבאה נצליח לעלות ליגה״ (נבואה שבאופן מפתיע הגשימה את עצמה). ״ככה זה להיות אוהד הפועל חיפה הרבה סבל עם רגעים קטנים של אושר״. אחרי שלא הצלחתי לענות לו, אבא שלי הבין את המצוקה ושלף את הקלף המנצח, ״יאללה בוא נלך לאכול פלאפל אצל מוסה״.

מוסה פלאפל בהדר היה מוקד לעלייה לרגל של אוהדי הפועל חיפה. הצלחתי להוציא חצי חיוך. לפחות סיימתי את היום הזה עם מנה של מוסה פלאפל ובקבוק של מיץ ענבים רגע קטן של אושר

קאט

אשדוד מובילים 2-0 אחרי 15 דקות! יש המון דברים שמשתנים בעולם, אבל לשמחתי יש משהו אחד קבוע ויציב וזה הפועל חיפה. ניצחון היה נותן לנו סיכוי טוב להגיע לפלייאוף העליון אחרי ההפסד של נתניה, אבל הפועל חיפה, כמו הפועל חיפה, מתחילה לשחק בדקה 15 בפיגור של שני שערים.

אבל אל תבינו אותי לא נכון. נהנתי מכל שנייה ביציע כמו שלא נהנתי כבר שנים. נכון, גול השיוויון של הילד מנוער (איתי בוגאנים) בדקה 91 עזר לי מאוד לצאת עם חיוך של טמבל מהאיצטדיון וכמו שאבא שלי אמר לי כבר מזמן ״הפועל חיפה זה הרבה סבל עם רגעים קטנים של אושר״. אז אתמול היה לי רגע קטן של אושר.

הפועל חיפה קהל
קרדיט לדף הפייסבוק של הפועל חיפה
Print Friendly, PDF & Email

תגובה אחת

  1. יפה, מרתק ומרגש.
    אבל רגע למציאות- מה הסיכוי שילד היום יאמץ את הפועל חיפה ולא את מכבי חיפה למשל?
    כי התמונה ברורה- מצד אחד הירוקים משחקים כל מחזור בהתמודדות שמסוקרת ומרימים לה כמשחק שיכול להיות שווה אליפות. ומה עם הפועל חיפה? להם יש על מה לשחק כל שבוע? יש איזה סיפור מתמשך ששובה את הלבבות?
    יש אולי 'מחמאות' זוטרות מ'פרשנים' זוטרים שמפוצצים בכסף ואינטרסים אבל לא תשמע מהם שום דבר באמת חשוב על תחרות וספורטיביות בליגה.

    אז אתה ילד בגיל 10…עם מי תלך כל שבוע? עם עוד קבוצה שמשמשת כתפאורה או במקרה הפחות נעים קונוס…או עם השחקן הראשי של ההצגה?
    יפה. לכן 97 אחוז מהילדים ילבשו חולצות של 5 קבוצו. וה 3 אחוז הנותרים יתחלקו בשאר.

    והליגה תמשיך להיות חלשה ומשעממת ואנשים טובים עם משפחות נחמדות ימשיכו להעלות מחשבות נוסטלגיות בידיעה ברורה שהכל יחזור למקומו בשלום ואין חדש תחת השמש.

    הכל טוב למי שמאמין בזה.

    לפחות בנוסטלגיה מצליחים לרגש קצת כי זו מראה לחיים שלנו…על רגעים מאושרים ומיותרים שהיו ועודם.

    אשרי המאוהבים בסטטוס קוו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח