מכבי חיפה – מכבי תל אביב: המשחקים הזכורים משני הצדדים

בהשתתפות גיל שלו, ליאור ציטרשפילר, גיא רווה ויואב מודעי.

לקראת משחק העונה, 5 בלוגרים, אוהדי שתי הקבוצות, נזכרו במספר אירועים לאורך השנים ביריבות המפוארת בין שתי הקבוצות: ה-10:0 מנקודת מבט צהובה, אייל ברקוביץ' הצהוב מנקודת מבט ירוקה, הפעם האחרונה עם קהל ב-4:3 הבלתי נשכח והמחסום המנטאלי של מכבי חיפה משני צידי המתרס. קריאה מהנה ויאללה מכבי, תחליטו אתם כבר איזו.

מכבי תל אביב מכבי חיפה
קרדיט לצלם דין מיארה

 

גיל שלו, אוהד מכבי תל אביב כותב על 10:0 למכבי חיפה על מכבי תל אביב, עונת 1987/88 מנקודת המבט של אוהד צהוב בן 17

שנות השמונים אופיינו בשיער מופרך, צבעים מוגזמים ובגדים שהיום לא הייתי נתפס מת לובש אותם. המוסיקה הדומיננטית היתה יורוטראש ואלמלא כמה סדרות בריטיות איכותיות וכמה יציאות מוזיקליות בשוליים של הפרינג', אפשר היה בהחלט לוותר על התענוג המפוקפק הזה של להיות בן טיפש-עשרה בעשור הזה. נשמע רע, אה? זה רק הולך ומחמיר, אם לוקחים בחשבון שאני אוהד מכבי ת"א… כנראה העשור הגרוע בהיסטוריה של המועדון התחיל אחרי שהקודם הסתיים באליפות האחרונה בעידן טרום-גרנט. מה אני זוכר? כאב, הרבה כאב ושברון לב… לראות את הפועל ת"א ומכבי חיפה חוגגות ללא הפסקה, בעוד מכבי שלי זוכה בתואר אלופת התיקו. אני זוכר את גילי לנדאו מבצע עבירה על אבי כהו ז"ל ועוד קופץ ומבקיע ביד כדי להביא לאדומים גביע. אני זוכר לא מעט מפלות ובושות (קובלנץ…), אבל אין, ולא היתה בושה כמו ה 14 במאי, 1988.

ילד בן 17, עומד בבית אריזה בנגב, בונה קרטונים לאריזה (כי לגידולים חקלאיים אין שבת…) ומאזין כמובן לשירים ושערים. מחזור פלייאוף תחתון נטול יומרות בעוד עונה סתמית, שרק מחכים שתסתיים כבר. מכבי ת"א התארחה אצל מכבי חיפה. האיתותים מקריית אליעזר הגיעו מהר, ולא הפסיקו להגיע. ב 3-0 או 4-0 התחיל קצת להציק לי (מכבי ת"א היתה קבוצה ר-ע-ה, ולא במובן הטוב של המילה), אבל במחצית, התוצאה היתה כבר 7-0 ואני מודה שניגבתי דמעות. לא כיביתי את הרדיו… הקשבתי ע…..ד הסוף.

בזמנו מה שהרגשתי היה פשוט בושה. לא להאמין שהקבוצה קבעה כזה שיא של שפל. מאוחר יותר למדתי שהשחקנים (הוותיקים יותר) היו מסוכסכים עם שפיגל (אתם יודעים, זה שהביא את האליפות האחרונה…) והמועדון עצמו אולי היה עסוק עם משכורות. זה אולי מסביר את מה שהתרחש על המגרש, אבל עד היום אני לא יכול להבין איך שחקנים מסוגלים לעשות את זה לאוהדים שלהם. שחקנים של חיפה יודעים לספר על הלך הרוח של שחקני היריבה ש… איך נאמר זאת בעדינות? לא היה לתפארת הספורט. חיכיתי בקוצר רוח שלא יישאר זכר מהסגל הזה. זה היה היום ה"ספורטיבי" הכי עצוב בחיי כאוהד כדורגל. די במקביל לניקיון שנעשה מעבר לים, באולד טראפורד (קבוצתי האנגלית), התבצע ניקיון דומה בקריית שלום, ותודה לאל, הקבוצה הצהובה לא נראתה עלובה כל כך מאז, ואני תמיד יכול לומר שצלחתי את שנות השמונים כאוהד מכבי ת"א. זה היה מחשל.

אין קבוצה בישראל עבורי שמשחקים מולה מעלים את הדופק כמו מכבי חיפה. כבר הרבה זמן שדרבי הוא די סנטימנטלי (חשוב, אבל בדרך כלל לא אינדיקציה לעוצמה), אבל משחקים נגד הירוקים מאז תחילת שנות התשעים ועד השבוע, תמיד היו ה-משחקים לקראתם ההתרגשות באמת עולה. מכבי חיפה של השנה נראית מצוין. מכבי תל אביב פתחה חלש בליגה, אבל באה אחרי ניצחון חשוב באירופה. שתי הקבוצות הטובות בארץ כבר שנתיים (אם לא שלוש), נפגשות ראש בראש. יאללה מכבי 🙂

 

ליאור ציטרשפילר, ירוק, כותב על איך הרגיש לראות את אייל ברקוביץ', גם כן ירוק – בצהוב. עונת 2005/6.

כהכנה למשחק הגדול של הכדורגל הישראלי התבקשתי לכתוב על משחק עבר בין הקבוצות. כבוגר הקבוצה של ברקוביץ' ועטר, הלב הלך ישר ל-5:0 הגדול. אבל על זה כבר כתבתי בעבר ואולי כדאי לגוון קצת. חשבתי ללכת על המשחק הזכור לשמצה בו מליקה "ז**ן" את רומן פץ, אולי לגמר הגביע בו בניון החליט להשאיר לנו טעם חמוץ ולגנוב את תשומת הלב. אולי למשחק הכדורגל הראשון שראיתי בלייב 0:0 משמים בקריית אליעזר, אבל אני לא באמת זוכר ממנו כלום. בסוף החלטתי לחזור לשחקן שבגללו התאהבתי במכבי חיפה, השחקן שבגללו אני אוהב כדורגל, מי שהיום מוזכר בחוגים רחבים הרבה יותר מרק בקרב אוהדי כדורגל, אייל ברקוביץ. אבל מה יותר מעניין מלספר על מעללי אייל ברקוביץ במדים של קבוצתך האהובה? לספר על מעלליו בקבוצה היריבה. ובכן, זהו סיפורה של היריבות הגדולה הזאת בעונה שבה השחקן שהכי אהבתי, שיחק במדים שאני הכי אוהב לשנוא.

עונת 05/06 נפתחה עוד במרץ של העונה הקודמת. רעידת אדמה בכדורגל הישראלי. אייל ברקוביץ, אחרי שנים רבות באי הבריטי ואחרי שסורב על ידי יעקב שחר, חתם במכבי תל אביב. אגרוף בבטן למישהו שגדל עליו, שכילד רצה רק לבשל כי זה מה שברקוביץ עשה. שרץ עם הידיים לצידי הגוף כשואל "מי פנוי" כמו ברקוביץ עצמו. לברקוביץ הצטרפו בהמשך אבי נמני, שחזר מגלות ירושלים, וג'ובאני רוסו, שזה עתה עזב את הירוקים וביחד הם בנו רף ציפיות שאחרי שנתיים ירוקות, הקבוצה מתל אביב תחזור לקדמת הבמה. ההצהרות של שלושת הכוכבים תרמו אף הן לתחושה הכללית – אליפות צהובה בדרך.

המחזור הראשון נפתח בניצחון שתי הגדולות. מכבי חיפה הביסה 4:1 את בני סכנין שירדה ליגה בסיום העונה, מכבי תל אביב עם הצהרת כוונות ניצחה 1:0 בטדי את בית"ר. במחזור השני, התל אביבים צבעו את תל אביב בצהוב עם 2:0 בדרבי, בעוד הירוקים ניצחו 3:2 את סגניתם בעונה הקודמת, מכבי פתח תקווה. משם מכבי חיפה המשיכה לתשעה נצחונות רצופים והגיעה למפגש הגדול הראשון של העונה עם מאזן מושלם ופער 11 נקודות מהצהובים. מכבי חיפה ניצחה 2:1 מצמד של בוקולי מול שער מצמק של נמני, אבל ברקוביץ' לא שיחק. בשלב זה היה ברור שקבוצת החלומות של מכבי תל אביב לא בדיוק עונה לציפיות הגדולות.

מחזור 21, שוב מפגש בין שתי הגדולות של הכדורגל הישראלי. הפער כבר 21 נקודות ומכבי חיפה פייבוריטית כמובן. ברקוביץ' בהרכב הצהובים, בפעם הראשונה בחייו הוא משחק נגד מכבי חיפה וכמה שהוא רצה נקמה. המשחק עצמו היה חם כמו תמיד, ארבייטמן הורחק במחצית הראשונה, כמו שהוא אוהב במשחקים חשובים, מכבי חיפה עוד החמיצה כמה מצבים טובים, כולל הרחקת כדור של ברקוביץ' בנגיחה מהקו. אני חוזר, ברקוביץ' הרחיק בנגיחה מהקו, הצטרפות פעולות שלא קרו הרבה בקריירה העשירה שלו. ואז, כי ככה כנראה היה כתוב, כדור חופשי, ארבעים מטר מהשער וברקוביץ' מוצא את הראש של אופיר חיים, 1:0 צהוב. בסיום המשחק עוד נתפס ברקוביץ' במצלמות הטלויזיה צועק לעבר יציע אוהדי מכבי חיפה "ישש!!! הבני ז***ת האלה". ואני מנסה לעצור את הדמעות. ברקוביץ', ברקוביץ' שלי, מנצח את מכבי חיפה.

אבל זאת הייתה רק ההכנה, מעין דריכה קלה על הרגל לפני שהוא שובר לנו את הלב. מחזור 27, שוב ברקוביץ' בצהוב והפעם הוא לא מסתפק בבישול, הפעם הוא רוצה לכבוש. וכאילו תסריט שנכתב מראש, פנדל למכבי תל אביב דקה 26. אבי נמני הבועט הקבוע לא על המגרש, וברקוביץ דורש את הכדור. דווידוביץ ימינה, הכדור שמאלה (או הפוך, תלוי מאיזה כיוון הסתכלתם). 1:0 מכבי תל אביב. אייל ברקוביץ'. צמד משפטים לא נתפס. נגמר 1:1 אבל הלב סירב להחלים. המשך העונה והמשך חייו "הבוגרים" של אייל לעומת זאת, בהחלט תרמו להתאוששות המהירה.

מכבי חיפה לקחה עוד אליפות, שלישית ברציפות. אייל ברקוביץ פרש בסיום העונה או אולי אפילו עוד קודם. מאז ניסיונות חיזור הדדיים בין הצדדים התקיימו, אבל מעולם לא הבשילו. ברקוביץ' בחר בקריירה קצת שונה ולא פחות פרובוקטיבית, אולי יותר. אבל העונה הזאת, העונה שבה השחקן הכי גדול שגדל כאן לבש מדים של היריבה הכי גדולה שלנו, הייתה אחת הקשות, למרות שהסתיימה עם טעם מתוק.

אייל ברקוביץ
קרדיט לדף הפייסבוק "אופירה וברקוביץ'"

 

גיא רווה, אוהד מכבי ת"א, בחר לכתוב על מה שאולי יקרה אם מכבי חיפה תנצח – שובה של הנמסיס

את האמת שאני לא מתרגש לקראת המשחק המדובר נגד חיפה. בהביטי על הטבלה, עולה לי פוסט טראומה משנות התבגרותי, עת הקבוצה שלי היו סמרטוטים וחיפה שלטה ללא עוררין. מאז שג'ורדי קרויף נחת בישראל היוצרות התהפכו. חיפה הפכו לקבוצה מוכה ספורטיבית שמתבשמת ממחמאות של שופריה בתקשורת הספורט. כל קיץ לווה בציפיות ענק והבטחות חוצות אוקיינוסים, אך עוד בטרם הגיע הגשם הראשון, כבר סיימה את העונה. המפגש הקרוב יכול לסמל את תום התקופה ולהפוך את היוצרות חזרה. אחרי פתיחת עונה מצוינת של חיפה בליגה, הירוקים מגיעים לראשונה מזה עשור כפייבוריטים למפגש הפסגה. הסיבה לכך לא נעוצה בתרומה של הזרים המצוינים שלה לעומת של מכבי תל אביב, אלא בעיקר באיש שעומד על הקווים.

יש הרבה סוגי יריבויות והרבה נמסיס, יוסי אבוקסיס לדוגמא הוא השנוא ביותר על ידי הקהל הצהוב, אבל ברק בכר נמסיס לא פחות ממנו, אולי רק מבחינת האנטגוניזם כלפיו. בכר הוביל את באר שבע לתור הזהב שלה ובו בעת תסכל את הצהובים כמו שאף יריבה לא עשתה. היכולת שלו לקחת את באר שבע, קבוצה עם סגל נכבד, אך ללא תארים, שהייתה חבולה מתבוסות חוזרות ונשנות ולהפוך אותה ליריבה חזקה שמצליחה לעמוד מול הקבוצה של גולדהאר במשך כשלוש עונות, מעידה רבות על המאמן הנהדר.
בעשור האחרון עברו אינסוף מאמנים בכרמל, חלקם טובים. רנה מלנסטיין, אחד מעוזריו הכי מוערכים על ידי אלכס פרגוסון, כשל וברח חיש מהר. גם סמלי עבר כשלו והוברחו על ידי הקהל הירוק ואילו אצל בכר המצב נראה שונה. אני לא אוהב לעשות סיכומים או לנבא את שאר העונה על סמך שלושה משחקים, אבל נראה שמשהו שונה שם העונה, ומעבר ליכולת, נראה שחיפה תחת בכר עוברת שינוי מנטלי שכה חסר לה בשביל להשיג תואר אליפות אחרי עשור שחון.

מהצד הצהוב, פתיחת הליגה מזעזעת ומזכירה את ימי לוני אבל, וזה אבל גדול, מכבי חווה קמפיין היסטורי עם פתיחה מטורפת של 6 מ-6, כולל מהפך בחוץ. אחרי שנתיים שמכבי שלי שלטה באופן אבסולוטי בליגה ובעטה בדלי במסגרת האירופאית, המצב התהפך. אמנם האוהדים הצהובים ייחלו לקמפיין אירופאי מכובד, אך ממש לא במחיר של היכולת הנוכחית ליגה. יתרה מכך, האיש שעומד על הקווים בצד הצהוב לא מעורר רגשות חיוביים, לא משרה ביטחון ונראה שגם אחרי שנגמרה תקופת ההסתגלות, דוניס עדיין לא מכיר את הסגל לעומק ולא מבין איך להשתמש בצורה מיטבית בכלים שעומדים לרשותו. ההצלחה באירופה לא מקנה לו נקודות זכות בליגה ומאמן נמדד לבסוף באופן שהוא מוציא את הקבוצה ממשברים, ודוניס טרם הוציא את מכבי מהמשבר בליגה. בכר, שזכה להתמודד מול כמה מהמאמנים הפחות טובים שהגיעו בתקופת ג'ורדי, מקווה שדוניס יהיה יותר ליטו ופחות יוקאנוביץ'.

המפתח למפגש בין השניים יהיה במערך שדוניס יבחר לעלות איתו. המערך של החמישייה אחורית מתאים לאירופה מול קבוצות עדיפות, אבל בליגה שלנו, כשת"א היא הפייבוריטית, דוניס חייב לשחק במערך בו היא יכולה להיות הקבוצה היוזמת. המערך הנוכחי מתאים לאירופה, אבל בליגה דוניס חייב לשחק עם רביעייה אחורית, כך שיהיו יותר כלים התקפיים על המגרש על מנת שמכבי תוכל לעשות מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – ליזום, לתקוף ולהשמיד את הגנות היריבות.

בצד הצהוב יודעים כי ניצחון ישאיר את הפער בר צמצום, אך יותר מזה, יהווה מהלומה לפרויקט של בכר וישמר את המחסום המנטלי של מכבי חיפה כאשר הם פוגשים את יריבתם השנואה. מנגד, בצד הירוק מנסים לשמור על איפוק, אבל לראשונה מזה שנים הם מרגישים שאפשר לשבור את המחסום הזה. ואכן, ניצחון ירוק יהיה הלוח הטקטוני שיזוז ויביא להתפרצות הר הגעש מהכרמל שנותר רדום לאורך תקופה כה ארוכה.

 

מוטלה רפלד, אוהד מכבי חיפה, על המלקוש של מכבי חיפה – הניצחון הסתמי האחרון של מכבי חיפה על מכבי תל אביב, עונת 2011/12

ברוב תחומי החיים ביטויים כמו קללה, כישוף או אפילו מחסום מנטאלי הם לא דברים מדידים, אלא סתם מילים שנזרקות לאוויר בניסיון לתאר בצורה קלושה מצב של רצף כישלונות מתמשך, לעיתים קרובות בלתי מוסבר.
בכדורגל, למזלנו, יש את המספרים שמצליחים להפיח רוח חיים במילים הריקות, ובמקרה של היריבות הכי גדולה בכדורגל הישראלי בארבעים השנה האחרונות, זה מה שיש למספרים להגיד: מאז תחילת עונת 2012/13, העונה בה קרויף הגיע לקריית שלום, מכבי תל אביב ומכבי חיפה נפגשו 38 פעמים בכל המסגרות. מכבי תל אביב ניצחה 21 משחקים ומכבי חיפה ניצחה 4 פעמים בלבד. פעמיים בגביע המדינה (כולל גמר בלתי נשכח), פעמיים בליגה (קריית אליעזר 2012/13, נתניה חוץ 2016/17) וזהו. מטורף לחלוטין.

בד"כ אפשר להעיד על המלקוש, הגשם האחרון של השנה, רק כשהיורה של השנה העוקבת מגיע, אבל במקרה של המשחק הזה, שהיה בזמנו משחק בין שתי קבוצות מאכזבות ורחוקות ממאבק האליפות (מדובר על עונת האליפות של קרית שמונה), היה קשה לזהות גם ממרחק של שלוש וארבע שנים שזה היה המשחק האחרון בו מכבי חיפה ניצחה את מכבי תל אביב בליגה, סתם ככה כי זה יכול לקרות. שתי קבוצות נפגשות, מדי פעם אחת מנצחת, מדי פעם השנייה, ככה זה אמור להיות בכדורגל לכאורה, גם בין שתי יריבות גדולות. מכבי חיפה, כאמור, ניצחה פעם נוספת בעונה שלאחר מכן, אבל המשחק הזה כבר היה משחק עונה, וגם לאחר הניצחון הזה, אף אחד לא יכול היה להעלות על דעתו שמכאן והלאה יתחיל רצף של כמעט 8 שנים ללא ניצחון ירוק ביתי בליגה. עד כמה המשחק היה סתמי? לפני המשחק, השגנו ליד הקופות שני ניקובים ליציע גימל, מאורע שנחשב למדע בדיוני במשחק לגיטימי של מכבי חיפה באותן השנים, בטח נגד היריבה הגדולה, אבל ירידת המתח אחרי 3 עונות בצמרת הורגשה גם ביציע המרגש מכולם.

על המשחק עצמו אין יותר מדי מה לספר, למעט ששיחקו בו שמות עלי עותמאן, יא יא סיידו, ניבאלדו וגיזרמו ישראלביץ'. אלירן עטר כבש בדקה התשיעית (מבישול של דאבור הצעיר) לראשונה מול מכבי חיפה במדים הצהובים, יניב קטן (עם עזרה קטנה מגיא חיימוב, במה שיהווה טריילר לעתידו בירוק) ו-וויאם עמאשה הפכו די מהר, שני הצדדים לא הפסיקו להחמיץ, ומכבי חיפה, שניצחה, יצאה שמחה כי היא התקרבה למקום הרביעי שמוליך לאירופה ודחקה את מכבי תל אביב מהמאבק. בסוף היא סיימה חמישית, אגב.

ב-38 המשחקים שהגיעו אחרי המשחק הזה היו למכבי חיפה מספיק הזדמנויות לנצח את מכבי תל אביב במשחקים לא חשובים רק כדי לשבור את הרצף או לשמח את האוהדים: ה-2:2 במשחק האחרון בקריית אליעזר ב-2014, המשחק השני בין השתיים בפלייאוף של 2015, התיקו ב-2019, כשרז מאיר החמיץ מצב קורץ בדקה ה-90, ואפשר להמשיך ולחפש עוד משחקי גארבג' טיים בהם מכבי חיפה יכלה לנצח, אבל פשוט לא הצליחה במשימה בגלל הפחד מהיריבה הגדולה, שהוא למעשה מה שעומד לנגד עיניי כשאני מנסה לחשוב מה יקרה מחר – ההיחלשות היחסית של מכבי ת"א, הפער הזמני בטבלה, ברק בכר וכל סיבה לאופטימיות ירוקה שתעלו על דעתכם, נתקלת במחסום הזה שעליו מוטבע המשפט הבא: ארבע מתוך שלושים ושמונה. לך תאמין.

 

על הפעם האחרונה עם קהל, ואולי גם הגדולה מכולם – יואב מודעי (ערוץ הספורט)

זה לא היה עוד משחק בין מכבי ת"א למכבי חיפה. זה היה קרב שסומן ביומן הרבה הרבה זמן מראש, כי בכל זאת – אליפות על הפרק. החברים ידעו, המפקדים ידעו ואני ידעתי, שבתור חייל שמשרת בחיפה, אין סיכוי שלמשחק הזה אני לא אלך.

״יש כרטיסים!!״. אני זוכר את ההודעה הזאת שקיבלתי כמה שבועות לפני המשחק, מחבר בבסיס שהוא גם אוהד חיפה שרוף. למשחק כזה הולכים עם עם קוף ירוק? בכל מצב רגיל הייתי אומר לכם שלא, אבל אמרתי לעצמי:

א. יש לו רכב. רק ככה אוכל לחזור בזמן לפני שהש.ג ייסגר ואענש.
ב. חוויה, הוא חבר טוב וגם באותם ימים שודר פאודה. אז נשב ביציע של חיפה, נעטוף את החולצה הצהובה במעיל שחור ונסתערב. וכך היה. יאללה פאודה!

זה היה יום שני, עליתי לבסיס מתל אביב עם התרגשות בכל הגוף. הראש היה בסמי עופר, החיוך לא ירד מהפנים והזמן לא זז. אבל איך שהגעתי לבסיס, קיבלתי הודעה מדאיגה מהמפקדת שלי: ״אני צריכה שתיכנס לחקירה. נגנב רימון רסס בגזרה שלנו״. עם כל הכבוד לתפקיד ולצה״ל, אמרתי לה – ״אבל מה עם המשחק??״. היא לא כל כך אהבה את השאלה, בלשון המעטה, אבל אני ידעתי, וגם החבר הירוק – שאנחנו במירוץ נגד הזמן. החשוד הגיע לבסיס החקירות, תשאלתי אותו, בדקתי, כתבתי, רציתי להגיע לחקר האמת ולמצוא את הרימון הזה, אבל עוד יותר רציתי להיות ביציע במשחק שיכול להיות כזה שלא אשכח כל החיים. ממש עשרים דקות לפני שאבא של החבר הגיע לאסוף אותו מהבסיס (הם כבר חשבו בכמה למכור את הכרטיס שלי), סיימתי את החקירה ותקתקתי הכל כדי להספיק. ״אפשר לצאת?״, שאלתי את המפקדת. והיא ענתה לי ולחבר שאין בעיה, אבל רק בתנאי שנחזור עד 23:00. יאללה נו המשחק מתחיל ב-20:15 הכל טוב אין סרט שמאחרים.

אם הלחץ לא היה מספיק גבוה, הקונפטי של הקופים הירוקים דאג לעלות אותו עם תפאורה שעיכבה את המשחק. פתאום, עם כל הפקקים, חזרה עד 23:00 (השעה בה הש.ג נסגר) נראית על הקשקש. בסופו של דבר יש כדורגל, מתחילים. בכל גול של מכבי שלי אני צועק מבפנים ושר בלב את השירים של הפנאטיקס שצהלו משמאלי ובשערים של חיפה לא נותרה לי אופציה, אלא לפחות לקום. כי בשער הראשון של הירוקים לא קמתי, ושמעתי מישהו מאחורה בין כל הצהלה צועק ״למה זה עם השחור (הייתי היחיד בשחור) לא חוגג?״. עשיתי הכל כדי להתחפש לאוהד שנהנה מ״הכדורגללל״ ושלא מפריע לו שהיריבה הגדולה שלו מבקיעה. אפילו ב-3:3 בדקות הסיום שכנעתי את עצמי שזאת התוצאה הטובה ביותר, כדי שלא יהיו מכות עם החבר (ועוד חבר מהבסיס שישב ביציע אחר של חיפה) בדרך חזרה.

אני מסתכל על השעון ומבין שנצטרך נס כדי לחזור בזמן לבסיס, אבל את הנס קיבלתי בכלל על הדשא. ״והנה ה-3:4!!!!!!״. יונתן כהן סידר לי את אחד הרגעים הגדולים שלי כאוהד ספורט וכחייל בצה״ל. בסוף המשחק, כשאוהדי חיפה ירדו כעוסים, אני הורדתי את המעיל השחור בין כולם והתחלתי לשיר עם הפנאטיקס. זה היה גדול ממני.

לש.ג הגענו באיחור של שעה וחצי וקיבלנו אישור כניסה מיוחד, את הצעקות חטפנו יום למחרת ואת הרימון לא מצאנו עד היום, אבל את הסיבה מספר 43434343 למה אין כמו ספורט – קיבלתי באותו לילה בבום. כמו גול ניצחון בדקה ה-93 בסמי עופר…

יונתן כהן 4:3
קרדיט לצלם דין מיארה
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח