"מכביניו" מתגעגעת למגרשים

// ריקי גבסו

היי, קוראים לי ריקי גבסו וחלקכם מכירים אותי בתור "מכביניו", הקמע של מכבי תל אביב.

אני מתגעגעת. מתגעגעת ליום של משחק! לקום בבוקר, ומהשנייה שפקחתי את העיניים אני יודעת שהיום זה יום של משחק. אני יודעת איפה אהיה הערב ואני יודעת שלא משנה מה יקרה, אין ביטולים ואין עיכובים. אני היום במגרש.

שעתיים לפני תחילת המשחק, אני מחכה לכם האוהדים. לחבק, להצטלם, לפזר אהבה ולהכניס רעב. בעיקר לילדים שלכם, שבאים אתכם למשחקים וגדלים על הערך של משחק כדורגל, לומדים ללכת אחרי הקבוצה שלך באש ובמים.

מכביניו ריקי גבסו
קרדיט צלם: רמי גרידיש

 

ניתנה לי הזכות להיות האישה הראשונה בעולם הכדורגל כולו בתור קמע. זוהי העונה החמישית שלי ומזמן כבר הבנתי שלהיות מכביניו זה לא רק להיות קמע, להיות מכביניו זו דרך חיים! אני חלק ממשהו, אני מייצגת משהו, אני חיה ונושמת כדורגל! את הקבוצה שלי!

אבל לכדורגל יש הרבה קבוצות ולכל קבוצה יש המוני אוהדים ובסופו של דבר כולנו רוצים להיות שם. לעודד, לתמוך, לנצח ובעיקר לתת גב לקבוצה שלנו, כדי שהיא תדע שהיא לעולם, אבל לעולם לא תצעד לבד!

"מה יהיה מכביניו?", שאלה שאני נשאלת כל כך הרבה פעמים. "תני לנו קצת אופטימיות, תגידי לנו שיהיה בסדר" הם מבקשים. אני יודעת שיהיה בסדר! בעזרת השם כולנו נחזור ליציעים, נעמוד על הרגליים ונצעק בקולי קולות עד שירדו לנו דמעות. אנחנו נעריך יותר מתמיד את היום המיוחד הזה – יום של משחק. יום שכולו מוקדש לקבוצה שלנו.

כקמע אני לוקחת ללב וגם לריאות כל משחק. להיות שם על הספסל עם הצוות והשחקנים, לשמוח וגם לכאוב. זה כבר הפך להיות חלק ממני. את מה שאני רואה מכאן, אחרים לא יכולים לראות משם. הפכתי להיות חלק מהדבר הזה שנקרא מכבי תל אביב. אין לי לאן לברוח. כל נשימה היא חלק מלהיות קמע. כל בוקר טוב, כל לילה טוב.

מכבי תל אביב, קהל
קרדיט לדף הפייסבוק של מכבי תל אביב

 

למרות מה שאולי חושבים, גם לי לא נותנים להיכנס למשחקים. זה קורע אותי מבפנים, כאילו הוציאו לי איבר מהגוף. לפעמים יש לי מה להגיד ולפעמים אני רוצה לענות, אבל אחרי חמש עונות למדתי לעמוד זקופה ולדעת שאני חלק מהמועדון הגדול ביותר בישראל. זאת מי שבחרתי להיות, הקמע של מכבי תל אביב!

קשה לי לדעת שיש יום של משחק ואני לא שם על המגרש. לא לובשת את המדים. לא סוחבת את השק הגדול עם הקמע. לא נכנסת דרך המסדרון לחדר ההלבשה שלי. לא פוגשת את כולם במעברים.

הריח של הדשא. תגידו לי שלא התגעגעתם לריח של הדשא. וכמובן, תמיד לדרוך על הדשא קודם ברגל ימין ולנסות להקיף את בלומפילד, כדי לראות כמה שיותר אוהדים. וואו, זה מטורף. אני כל כך מתגעגעת שלפעמים הלב מתפוצץ!

בלומפילד, משחק ללא קהל
קרדיט לצלם דין מיארה מSOD צלמים

 

לקחו לנו את הכדורגל! לא היינו במגרש ממרץ! כולנו מתגעגעים, לא משנה מי הקבוצה שלך ולא משנה בן כמה אתה. יש לכולנו מכנה משותף – לקחו לנו את האהבה שלנו.

לקחו לנו את הכדורגל! משחק הנפת צלחת האליפות 19/20 היה המשחק האחרון שבו הייתי. אצטדיון ענק – בלומפילד ריק מאוהדים. אפשר היה לשמוע כל נשימה של כל שחקן שהיה על הדשא. אני זוכרת שהייתי חנוקה מדמעות. איך זה ייתכן? זה לא נתפס.

אני מאחלת לנו ימים טובים, שנהיה אחרי הקורונה ושהכל יחזור לקדמותו. שנחזור לימים של משחקים, ימים שבהם אנחנו יודעים שהיום לא משנה מה – אנחנו במגרש!

המשחק הראשון שבו נחזור למגרש זה היום לו אני מחכה. זה יהיה יום מאושר, יום שייזכר לעד. אני שולחת חיבוק ענק לכל אוהדי כל הקבוצות ובפרט לאוהדי הקבוצה האהובה שלי מכבי תל אביב! תחזיקו מעמד ותשמרו על עצמכם. אני מאחלת לנו ימים של כדורגל ושל אהבה אינסופית לקבוצה שלנו. ובעיקר בין אחד לשני.

דשא ריק

Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות

  1. את מבטאת מצוקה של אנשים רבים, גם מבחינה בידורית (לקהל שבא למגרש) וגם מבחינה תעסוקתית (אינך יכולה לעשות את עבודתך כקמע). מקווה לחזרת הקהל במהרה

  2. איזה כיף שכיבדת אותנו בנוכחותך 👌👌

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח