מי את, נבחרת ישראל

היא מורכבת מכל-כך הרבה כישרונות, אבל הפער הפיזי מהדרגים שלפניה רק הולך וגדל. השחקנים שלה באים עם כל המוטיבציה שצריך, אבל לא עומדים בלחץ המאני-טיים. ההפסד הנינוח משהו לאיטליה, בתחילתו של קמפיין אבוד מראש, הוא זמן טוב לנסות לפתור את חידת נבחרת ישראל – שבשנת 2016 עדיין מחפשת אחר זהות משלה

כמעט כמו מציאת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מסובכת לא פחות מההתחממות הגלובלית, במשך שנים מנסים מיטב מוחות הספורט של ארצנו לפצח את החידה החשובה באמת ששמה נבחרת ישראל. הרי את כל הפתרונות כבר ניסינו. הגישות השתנו – בקמפיין אחד שומרים על ציפיות נמוכות, ובבא אחריו מחליטים ללכת עד הסוף; הפילוסופיות על הקווים התחלפו – פעם מאמן ישראלי שמכיר טוב את הסחורה המקומית, ופעם מאמן זר וקשוח ששומר על דיסטנס. שחקנים ותיקים פרשו, צעירים יותר זומנו לסגל, אבל רק במבחן התוצאה הכל נשאר סטטי ויציב. בזמן שהיא מתאכזבת שוב ושוב, בין אם זה מהפסד לקפריסין או לאיטליה, ישראל רואה איך המרחק בינה לבין העפלה ליורו או מונדיאל גדול בערך כמו המרחק בין היכולת של זהבי בקבוצות לבין יכולתו במדים הלאומיים.

קודם כל, יש סברה אחת בכל הנוגע לנבחרת שלנו שצריך לדעתי להפריך. התחושה של הרבה מאוד אוהדים, לפיה אנחנו יכולים וצריכים לעשות יותר, היא ממש לא אשליה ולא סרט. זו לגמרי מציאות. הקריאות להשלים בכניעה עם העובדה שרמתנו משתווה לסן מרינו, מולדובה או אנדורה ו”זה מה יש” נובעות בעיקר מתסכול, מוצדק אמנם, אבל לא מעבר. מדינה שזה עתה שלחה שתי נציגות לליגה האירופית, ולא בפעם הראשונה, מדינה שליגיונרים שלה משתלבים במשך שנים בליגה הספרדית, מככבים בצ’מפיונשיפ ונחשבים באנקר בהרכב בבונדסליגה, מדינה שכדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר אצלה בפער ניכר – זו מדינה שראויה להרבה יותר מהנבחרת שלה. כל אלה רק הופכים את הדריכה של הכחולים-לבנים במקום לעוד יותר מרגיזה.

נבחרת ישראל נבחרת איטליה מוקדמות מונדיאל 2018
קרדיט לדף הפייסבוק הרשמי של : ההתאחדות לכדורגל בישראל – The Israel Football Association

לשאלת השאלות, “מה לא עובד פה?”, אין תשובה אחת יחידה ואין פתרון קסם. ברמה המקצועית נטו, הפער הזה בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו שווים לבין התוצאות נובע בעיקר מנתונים פיזיים. לשחקנים כמו זהבי, אצילי וטל בן חיים יש זריזות וטכניקה ששוות הרבה יותר מהמקום העכשווי של הנבחרת, ואלה גם התכונות שמושכות לא פעם עניין אצל קבוצות מחו”ל. אבל כשרואים שחקן איטלקי מנער מעליו עם הכתף שחקני נבחרת בכזו קלילות, כל אלה לא יעזרו. בספרד, למשל, המציאו את הכדורגל כמעט מחדש כדי להתגבר על פערי הגובה והחוסן הפיזי של מרבית השחקנים המקומיים. סגנון שהותאם במיוחד בשבילם. אצל יריבת ישראל אמש, איטליה, הבינו שלא הדור הנוכחי הוא זה שירקוד על הדשא, אז הלכו על הצד השני של המטבע עם הרבה פיזיות וקשיחות. ישראל, לעומתן, עדיין לא מצאה את הזהות שלה, את האופי שייחד אותה לטוב ולרע. האם היא רוצה להיות סופר התקפית? נבחרת שקשה להבקיע נגדה? להצטיין בהנעת הכדור, או דווקא לעקוץ במתפרצות? אלה החלטות שצריך לקבל, ולהתאים אליהן גם שלד של שחקנים שירוץ לאורך כמה שנים ברצף.

במישור המנטלי, נכון שכיף לקחת את המקלדת ולקבוע בייאוש שלשחקנים לא אכפת, אבל אתמול ראינו איך הם פותחים קמפיין שהוגדר כבר מראש ככישלון ומשאירים את כל כולם על כר הדשא. הרצון וההתלהבות בהחלט נמצאים שם. מהעבר השני, על יכולת העמידה בלחץ של קבוצות ונבחרות ישראליות כבר נאמר הרבה ואין צורך להרחיב. כך גם על איבוד הפרופורציות והעשתונות התקשורתי אחרי כל ניצחון, תיקו, הפסד ואפילו שער, בלי שום קשר ליריבה. עד שלא תימצא לנבחרת נוסחה דומה לזו של מכבי ת”א והפועל ב”ש, כזו שתנתק מהשחקנים את רעשי הרקע ותעזור להם להוציא מעצמם את המקסימום, אנחנו נמשיך לסבול מאותה חוסר יציבות מתעתעת – הופעות מכובדות נגד איטליה בקמפיין אבוד מראש, לצד הפסדים ביתיים לקפריסין במאני טיים.

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח