מוריניו, תישאר

בס"ד

נתחיל בעובדה המוצקה ביותר: מוריניו הוא אחד המאמנים הטובים והמצליחים בעולם. 23 תארים ב-14 שנות אימון ב-5 מועדונים שונים מעידים על כך.

טיקטיק מונדיאל

ביונייטד הוא השיג 3 תארים בעונתו הראשונה. נכון, לא הייתה שם אליפות, אבל מי אמר שרק אליפות היא הצלחה? מוריניו לקח מועדון שהיה על הקרשים, החזיר לו את האמונה בעצמו והביא לו תואר אירופאי. בספרד, מוריניו לא רק זכה באליפות ולא רק ביטל לוזריות של מועדון עצום שלא עבר שמינית גמר באלופות 8 שנים ברציפות, אלא בעיקר ביטל את השליטה המוחלטת של ברצלונה בלה ליגה. באיטליה הוא מילא באופן מושלם את הוואקום שיצרה יובנטוס, הפך את אינטר לאימפריה גם בזירה האירופאית ובכלל, לקחת טראבל ואליפות אירופה עם קבוצה שנחשבה לדרג ב', זה הישג עצום. בפעם השניה (הראשונה עם פורטו)! באנגליה הוא לקח 3 אליפויות עם אותו מועדון ב-2 קדנציות שונות ובהפרש של עשור. הראשונה מתוכן הייתה ראשונה של המועדון מזה 50 שנה. בפורטוגל הוא זכה בטראבל (עם גביע אופ"א, אוקי) ושנה אחר כך שיפר את הגביע לגביע הצ'מפיונס.

ראשפורד. פורח תחת מוריניו
Credit: Manchester United Facebook page

ואלה רק התארים. הקבוצות שהוא הדיח בדרך, הבדלי הרמות שכמעט תמיד היו לחובתו, חומר השחקנים שלא בהכרח היה הטוב ביותר, השנאה מצד מאמנים ומועדונים יריבים, שאותה הרוויח ביושר ועדיין התמודד איתה על הצד הטוב ביותר.

כשפורטו הדיחה את יונייטד, כשאינטר העיפה את ברצלונה הגדולה של פפ גוארדיולה, כשריאל מדריד עברה סופסוף את שמינית הגמר והגיעה איתו 3 פעמים רצוף לחצי גמר הצ'מפיונס לפחות, כשצ'לסי הפכה לאימפריה מיד כשהגיע למערב לונדון, כשיונייטד זכתה בגביע אופ"א בשנתו הראשונה בעיר. כל אלה אינם תוצאה של מזל או מקריות. יש כאן דרך ברורה מאד. היא לא תמיד יפה, לא תמיד נעימה לעין. לא תמיד האוהדים יאהבו אותה ולפעמים יגידו שהיא נוגדת את רוח המועדון (זה שיש רוח מועדון זה כבר טוב. בצ'לסי הוא יצר אותה יש מאין). כשמועדון נמצא במקום השני והאוהדים מוחים נגד המאמן, זה רק מצביע על גדולתו של המועדון וגם של המאמן, אחרת רמת הציפיות ממנו הייתה נמוכה יותר.



כולם מכירים את פילוסופיית העונה השניה של מוריניו, אז הוא בעצם משפר את הליקויים מהעונה הראשונה וזכה באליפות. העונה זה כבר לא יקרה. וזה בסדר. מנצ'סטר רושמת התקדמות תחת הפורטוגלי ואי אפשר להתכחש לכך. אפשר לדבר על הדרך, על המהירות בה זה קורה (וזה קורה מהר), על המקום של המאמן בתוך כל זה, אבל אי אפשר להגיד שאין התקדמות. מי שמצפה לנסים ולאליפות כל שנה ועוד כשבצד השני של הכביש נמצאים היריבים העשירים (לא שלנו חסר כסף), פשוט לא מחובר למציאות.

המציאות היא שמוריניו פועל בסביבה קשה ביותר ומתחרה נגד הקבוצות הטובות ביותר והעשירות ביותר והוא עושה את זה בהצלחה. אחרי תואר אירופאי ומאחרי מקום שני בליגה, בהחלט אפשרי להרים את הרף ולצפות בעונה הבאה למאבק על האליפות ולהתקדמות של 2 שלבים בצ'מפיונס. בואו נזכור שכבונוס, מוריניו לקח לארסנל את הכוכב שהיא הכי פחדה שיעזוב. מוריניו משפר את כושר ההרתעה של יונייטד. וזה חשוב לא פחות מעוד תואר.

מוריניו. אז הוא הדיח את יונייטד. לא לוזר, ווינר
Credit: Manchester United Facebook page

בואו נשים את הקלפים על השולחן: מנצ'סטר יונייטד נכשלה העונה באירופה והאשם המרכזי בכך הוא ז'וז'ה מוריניו. יונייטד נכשלה ברכש ונכשלה בקידומו של מרסיאל (וכן הצליחה בקידומו של ראשפורד), שנעלם לגמרי. פוגבה לא מספק את הסחורה (לא שחשבתי שיקרה אחרת. הוא האוברייטד הגדול בהיסטוריה לטעמי, יחד עם ניימאר). מוריניו משחק בדרך שגורמת לאוהד יונייטד אמיתי לייחל למוות בייסורים.

ועדיין, קבוצות שיורדות לפתע מגדולתן מתקשות מאד לחזור מהר למרכז הבמה, אם בכלל. צ'לסי, למשל, נחה בעונה שעברה והעונה היא חווה ב-100% את העומס של השתתפות ב-2 ליגות ותחרות קשה. ליברפול כבר 20 שנה לא מהווה פקטור ובכל פעם שהיא עושה קולות של צמרת היא איכשהו בועטת בדלי. המצב הנוכחי עם קלופ לא שונה. התקפה נפלאה, הגנה מחרידה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. טוטנהאם מעולם לא נספרה כמועדון גדול באמת ועם הפציעה של הארי קיין וההדחה מהצ'מפיונס היא נמצאת, שוב, בדרך לשום מקום. יש גבול לכמה זמן תהליך יכול להימשך ולכן העונה הבאה תהיה קשה עבורה אפילו יותר. ארסנל משחקת כמו קבוצה שאיבדה את המאמן המיתולוגי כבר לפני עשור. העונה היא לא משתתפת בצ'מפיונס ואת ההשפעה הפסיכולוגית רואים היטב עם הפסדים הזויים לקבוצות חלשות ונצחונות לא ברורים כמו האחרון בחוץ על מילאן.

במובן הזה, יונייטד שונה ומצליחה מאד. היא חזרה לצ'מפיונס אחרי הפסקה של עונה אחת בלבד ולמרות איבוד חלקי של הדרך עם דיויד מוייס ותקופה אפורה עם ואן חאל, היא השכילה להביא מאמן מהשורה הראשונה בעולם, מהגדולים ביותר, שהביא לה כבר בעונתו הראשונה במועדון, כאמור, גביע אירופאי. היא נמצאת כרגע במקום השני וככל הנראה תעפיל אוטומטית לצ'מפיונס. זה נראה מובן מאליו בשביל מועדון ענק שכזה, אבל עובדתית זה לא מובן מאליו. ואף מילה על דה חאה.



כל מאמן צריך דרך. כל מאמן צריך גם מזל (ודש לפפ). למוריניו יש המון מזל ולפעמים גם לו נגמר. אף אחד לא חושב שריאל מדריד מועדון קטן שרק במזל זכה בצ'מפיונס 3 פעמים ב-4 שנים. אף אחד לא יגיד שמייקל ג'ורדן השתמש במזל כשקבר את יוטה בשניות האחרונות. אף אחד לא יגיד שרק מזל רע מנע מאברם גרנט אליפות אירופה. בעצם, את זה דווקא כן יגידו. וכשנגמר המזל, צריך לדעת להתמודד עם זה. ובמוד הזה מאד אהבתי את התשובה של המיוחד להדחה של קבוצתו, "יש ימים כאלה, גם זה קורה". הוא יודע שעכשיו יבקרו את הדרך שלו, יבקרו אותו באופן אישי, יגידו שהוא איבד את זה ושהוא לוזר (???). הוא יודע שהסברים טקטיים ותלונות על השופט לא יעזרו הפעם. אז עושה את המעשה הכי פרגוסוני שיש וממצב את יונייטד כמועדון הכי גדול בעולם והכי אנושי ואומר בפשטות, חבר'ה, הכל טוב. גם זה קורה. פעם הבאה הכל יעבוד לטובתינו. וכשמוריניו מכוון לתואר, הוא בדרך כלל זוכה בו.

הדבר האחרון, אפילו לא, שאפשר לומר על מוריניו, זה שהוא לוזר. להפך, הוא אחד הווינרים הגדולים שידע עולם מאמני הכדורגל. לכן, לדעתי, הוא לא יפוטר בסוף העונה. שזה חבל מבחינת סגנון המשחק והחיבור לקבוצה. יחד עם זאת, זה מצויין מבחינת הישארות בצמרת הגבוהה באופן קבוע. דבר ששאר "המועדונים הגדולים" לא יכולים להתגאות בו.

מוריניו

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח