מונדיאל צר אופקים – האכזבה משחקני הכנף

שלב הבתים של הגביע העולמי הסתיים, ולאחר 48 משחקים עדיין מאוד קשה לדעת לאיזה כיוון ילך הטורניר. מלבד הדחתה המוקדמת של אלופת העולם גרמניה, כל הפייבוריטיות לזכייה בתואר עשו את המוטל עליהן, אבל עדיין אי אפשר לציין מועמדת אחת שבלטה מעל השאר.

ניימאר, ברזיל
Credit to “FIFA World Cup” Facebook page

מלבד אי ודאות מוחלטת לגבי המשך הדרך, המונדיאל הנוכחי נפתח בכאוס טקטי שלא נראה כדוגמתו כבר שנים. במונדיאל 2014 וביורו 2016 החל תהליך שגרם לחלק נכבד ממאמני הנבחרות לזנוח את מערך ה 4-3-3 המפורסם של פפ גוארדיולה בתקופת ברצלונה ובהדרגה מאמנים ניסו לשחק בשני מערכים אחרים: 5-3-2 של יובנטוס, נבחרת איטליה ונבחרת הולנד ו 4-4-2 של אתלטיקו מדריד, לסטר ונבחרת פורטוגל. לשני המעריכים גישה דומה, לשחק נסוג ולהפתיע את היריב דרך מתפרצות. אמנם בשנה האחרונה מועדונים שמתבססים על החזקת כדור, כמו מנצ’סטר סיטי, פ.ס.ז’ וברצלונה, חזרו לתלם והצליחו ללמוד כיצד להתגבר על המשחק נסוג של יריבותיהן בזכות התקפות מהירות ויעילות הרבה יותר מבעבר, אך עם התחלת המשחקים ברוסיה נראה שהשחקנים מתקשים להסתגל לסגנון המשחק שהמאמנים דורשים מהם ולמרות ריבוי הכשרונות בנבחרת העילית, חוסר התיאום בולט כמעט בכל נבחרת.

אך למרות הכאוס הטקטי, עדיין אפשר למצוא נרטיב משותף כמעט לכל הנבחרות. בניגוד ליורו 2016 שהראה דיאלקטיקה בין שתי גישות שונות של המשחק בין החזקה מרובה בכדור לבין משחק מתפרצות, במונדיאל הנוכחי נראה שהפעם גם הנבחרות הקטנות רוצות להחזיק בכדור ועושות זאת דרך משחק קישור צפוף שפשוט מנטרל את הקבוצה השניה וגורם למשחק מבולגן. “הסובלים” העיקריים מסגנון המשחק הזה הם שחקני הכנף, אותם שחקנים שאמורים לשבור את קו ההגנה ולחדור אל השער. בשנים האחרונות חלוצי הקו הפכו לשחקנים החשובים ביותר מבחינה התקפית במועדונים ולכוכבים הגדולים בכדורגל העולמי. ולמרות שהם אלו שיוצרים לעצמם את רב מצבי ההבקעה, כאשר הם מגיעים לטורנירים בינלאומיים הם נוטים להיעלם. היום אני אסביר מדוע זה קורה.



מאמנים דרג ב’

זה יהיה לא נכון וגם לא הוגן להשוות בין עבודתם של מאמני מועדונים לבין מאמני נבחרות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמאמנים הבכירים בעולם בוחרים במועדונים ולא בנבחרות השונות למרות היוקרה של הגביע העולמי. לפי הדירוג האחרון של אתר FourFourTwo, המדרג את 50 המאמנים הטובים בעולם, שיצא ביוני 2017, יש רק חמישה מאמני נבחרות, ומתוכם רק שלושה במונדיאל. בנוסף לכך, לראשונה מאז מונדיאל 1998 אף אחד ממאמני המונדיאל לא זכה בליגת האלופות. ולא רק בליגת האלופות, במונדיאל הנוכחי אין זוכה פריימרליג, סיירה א’, לה ליגה, ובונדסליגה. אמנם אפשר למצוא זוכים בליברטדורס, בליגת האלופות של אסיה ושל אפריקה ובאופן טבעי שני זוכי הקופה האחרונים, אלוף אירופה ואלוף העולם המכהן מופיעים גם כן, אבל אפשר לראות בשנים האחרונות תהליך שבו מאמני הנבחרות הם לא המאמנים הבכירים במדינתם, וגם בישראל זהו המצב.

מדוע מעמדם של מאמני הנבחרות בנסיגה? 

אפשר לחלק את התשובה הזאת לשניים, הסיבה הראשונה היא כמובן כלכלית. ההתאחדויות המקומיות לא יכולות להתחרות עם הכסף הגדול שנכנס לליגות הגדולות ויהיה הרבה יותר נכון לשנות את ההגדרה של מועדוני הכדורגל ולקרוא להם “תאגידי כדורגל” שרק צומחים וגדלים עם הזמן גם אם חלה נסיגה ביכולת המקצועית. באופן טבעי מאמנים יבחרו בהצעה הכלכלית הטובה ביותר עבורם.

הסיבה השניה היא מקצועית. באופן מסורתי מאמני הנבחרת הם מאמנים מאוד מבוגרים שמקבלים הזדמנות לפני פרישתם לזכות בתואר גדול אף על פי ששיאם מאחוריהם. כיום הגיל הממוצע של מאמני המונדיאל הוא מעט מעל גיל 56 כאשר יש לא פחות  מ-12 מאמנים שעברו את גיל 60. רק לצורך השוואה, העונה בליגת האלופות אימנו רק 3 מאמנים מעל גיל 60. כיום המאמנים הטובים בעולם הם מתחת לגיל 50, בזכות כמה תכונות שעוזרות להם להישאר בצמרת כמו ידע רב על המשחק, תקשורת טובה עם שחקנים צעירים ורעב בלתי נגמר. לעומת זאת, מאמני נבחרות מאמנים בהילוך יותר נמוך ומנהלים כמות הרבה יותר קטנה של משחקים ותפקידם העיקרי הוא לשמור על חדר הלבשה בריא, אך כיום זה לא מספיק.

הדוגמה הרלוונטית ביותר לנושא היא נבחרת איטליה שמינתה את אנטוניו קונטה שהצליח ליצור התלהבות סביב הנבחרת האיטלקית ביורו 2016 עם העפלה לשלב רבע הגמר והדחה לנבחרת גרמניה לאחר פנדלים. מיד לאחר מכן מונה ז’יאן פיירו ונטורה האיטלקי בן ה 70 שמעולם לא זכה בשום תואר בליגה מקצוענית והתוצאה היתה נבחרת איטלקית שסיפקה טורניר מוקדמות פושר שהסתיים בהדחה בשלב הפלייאוף לשבדיה.

איך המאמנים משפיעים על השחקנים?

המאמנים הנוכחיים בנבחרות הגדולות מעולם לא אימנו כוכבים בסדר גודל כזה ברמת הקבוצות ונראה שאין להם את היכולת המקצועית למקסם את יכולת השחקנים וליעל את הנבחרת. דבר זה בולט במיוחד במשחק ההתקפה של הנבחרות הגדולות. כל הנבחרות במונדיאל (פרט לעולות של בית 7) כמעט ולא מצליחות למצוא את הרשת למרות שכישרון התקפי לא חסר. חוסר התיאום במונדיאל הנוכחי בולט לעין באופן קיצוני ולמאמנים יש חלק ניכר בכך.

פפ גווארדיולה
גווארדיולה. המאמנים הטובים בעולם בוחרים בקבוצות. Credit to “Manchester City” Facebook page

תפקיד שונה על המגרש וצוות מסייע דל בכישורים

כדי להסביר את הטענה הזאת על הצד הטוב ביותר, אתייחס לארבעת שחקני הכנף הפוריים ביותר בחמש הליגות הראשונות הנמנים בסגלי הנבחרות במונדיאל: ליונל מסי, מוחמד סלאח, ניימאר וראחים סטרלינג. את הפירוט אחלק לשני חלקים:

סאלח וסטרלינג

שני שחקני הפריימרליג מוצבים בקבוצותיהם באותה עמדה במגרש והדרישות זהות: לחץ גבוה, יציאה מהירה למתפרצות ולתת את הנגיעה האחרונה או הכמעט אחרונה בהתקפה שאמורה להוביל לשער או לבישול. במונדיאל הנוכחי שני חלוצי הקו מוסטים למרכז המגרש. במקרה של סאלח לא היה יותר מידי ברירות, הוא קיבל את תפקיד השחקן החופשי בנבחרת דלה באיכות התקפית, נאלץ לייצר לעצמו את מצבי ההבקעה והוא יכול גם לצאת מרוצה מבחינה אישית, למרות שלושה הפסדים של הנבחרת המצרית ושניים שלו על המגרש הוא כבש 2 שערים בשני משחקים.

מפת חום מוחמד סלאח
(מפת חום של סאלח בנבחרת מצרים מצד ימין ומצד שמאל בליברפול, קרדיט לאתר WhoScored)

המקרה של סטרלינג שונה בתכלית. לנבחרת האנגלית אין בעיות איכות בחלק הקדמי וישנה אפשרות לשחק בכל מיני וריאציות שונות ומגוונות, אבל גארת’ סאות’גייט מתעקש על מערך של 3-5-2 וסטרלינג ממוקם בעמדת החלוץ השני לצד הארי קיין. המיקום של האנגלי הצעיר במרכז השדה פוגע ביכולת שלו על המגרש. סטרלינג הוא שחקן שחי על שטחים ובמערכים צפופים כמו של הנבחרת האנגלית הוא פשוט נעלם ולא לוקח חלק פעיל במשחק.

הסיבה שסטרלינג מוצב בהתקפה היא שסאות’גייט מעוניין במערך אסימטרי כמו של ברצלונה השנה ולבלבל את היריבים דרך חלוץ שבעצם משחק כשחקן כנף, אבל במבט על מפת החום של סטרלינג בנבחרת האנגלית ניתן להיווכח שזה לא ממש עובד ואת רב הכדורים הוא מקבל בכלל במרכז המגרש. סאות’גייט יצטרך להבין שאם הוא לא מעוניין במשחק אגפים בשלבים המאוחרים הוא יאלץ לוותר על סטרלינג, כמו שיואכים לב בחר לעשות עם השחקן המקביל של סטרלינג במנצ’סטר סיטי.

מפת חום סטרלינג
(מפת חום של סטרלינג בנבחרת אנגליה מצד ימין ומצד שמאל במנצ’סטר סיטי, קרדיט לאתר WhoScored)

מסי וניימאר

מסי וניימאר הם שחקנים מיוחדים במינם, הם שני הכדורגלנים היחידים ברמות הגבוהות שצופים לסיים כמלכי השערים והבישולים של קבוצותיהם בכל עונה. ההגדרה הטובה ביותר לתפקיד על המגרש של שני שחקנים אלו הוא, All-Around Player אשר נלקח מעולם הכדורסל. מסיבה זו, כאשר שחקן ברמתם משחק במונדיאל, נבחרתם הופכת באופן טבעי למועמדת ללכת עד הסוף. עד כה, המונדיאל של שני השחקנים האלו מעט מאכזב למרות העפלה לשלב שמינית הגמר. אך גם את האכזבה הזאת ניתן לחלק לשניים, במקרה של מסי האכזבה לא ממנו אלא מהנבחרת ואצל ניימאר האכזבה היא ממנו בלבד.

במפת החום של מסי בנבחרת ניתן להבין כמה הוא חסר אונים. הבחירה בשני קשרי אמצע בלבד בעלי אוריינטציה הגנתית גורמת למסי להתחיל את ההתקפות ממרכז השדה, אבל כאשר מסי מחזיק בכדור, אין מסי נוסף על המגרש שיכול לעשות תנועה לעומק לסיים את המהלך. הכניסה של אבר באנגה להרכב הראשון במשחק נגד ניגריה, פתחה את המשחק של ארגנטינה, אבל זה עדיין לא מספיק עבור הארגנטינאים שצריכים להבין שהם אלו שצריכים לחפש את מסי ולא הוא אותם.

מפת חום מסי
(מפת חום של מסי בנבחרת ארגנטינה מצד ימין ומצד שמאל בברצלונה, קרדיט לאתר WhoScored)

ניימאר לעומת מסי לא חייב לקחת על עצמו את הנבחרת, להיפך, הוא לא אמור לעשות זאת. לנבחרת הברזילאית יש שחקנים במועדונים הכי גדולים בכל עמדה על המגרש ועל הספסל. ויתרה מכך, על הקווים נמצא המאמן המוערך ביותר במונדיאל ששינה את הנבחרת הברזילאית מקצה לקצה. אך בכל זאת ניימאר בוחר לקחת על עצמו את המשחק בכח. הוא השחקן שבעט הכי הרבה, שאיבד הכי הרבה ועשו עליו הכי הרבה עבירות. במקרה של ניימאר השינוי לא צריך לבוא מהשחקים ולא מהמאמן, הוא צריך לבוא ממנו בלבד.

מפת חום ניימאר
(מפת חום של ניימאר בנבחרת ברזיל מצד ימין ומצד שמאל בפ.ס.ז’, קרדיט לאתר WhoScored)

אם אפשר לציין דבר נוסף שהופך את שני השחקנים האלו למסוכנים פחות ברמת הנבחרות, הוא חוסר הנוכחות “באיזור מספר 14”. אנליסטים נוטים לחלק את המגרש ל-18 איזורים והאיזור שנחשב למסוכן ביותר מבחינה התקפית הוא איזור מספר 14 הנמצא בחצי העיגול מחוץ לרחבה. במידה ושחקן נכנס לאיזור זה הוא מוכרח לשחרר את הכדור במהרה, בבעיטה או במסירה. במפות החום הקבוצתיות של מסי וגם של ניימאר ניתן לראות את הכניסה לאיזור המסוכן שמאפשר להם לאיים על השער. במשחקי המונדיאל נראה שמסי דווקא כן מנסה להגיע לשם, אבל הוא תקוע בפקק של שחקני הגנה וניימאר לעומת זאת מתעקש על פריצות מיותרות דרך האמצע. במידה ובמשחקים הבאים הנוכחות של שני השחקנים האלו באיזור מספר 14 תעלה, ההתקפות של שתי הנבחרות יהיו מסוכנות הרבה יותר.

נוכחות באזור 14

עניין של מסורת

כדורגל בינלאומי מקבל עדיפות משנית ופריסת המשחקים שלו מאוד בעייתית. השחקנים כמעט ולא מתאמנים יחדיו ואין ביניהם תיאום, וכל עוד לוח הזמנים לא ישתנה, אפשר להגדיר את משחקי המועדונים ומשחקי הנבחרות כשני משחקים שונים. לכן, במשחקים אלו אין תרגילים מסובכים ונוטים לחזור ליסודות המשחק. דבר זה בולט לעין גם בשיטת המשחק של הנבחרות, כאשר מעניקים את המפתחות לעושי משחק טבעיים ולחצי ציר שמאבדים רלוונטיות בשנים האחרונות. הצלחתם של שחקנים כמו קרלוס ולה, חואן קווינטרו ואלכסנדר גולובין בשלב הבתים אינה מקרית, כאשר רב ההתקפות הולכות דרך האמצע לקשרים ההתקפיים יש תפקיד משמעותי הרבה יותר מאשר במשחקי המועדונים.

Europe MVP

כאשר משווים בין השחקנים המצטיינים של המונדיאלים השונים לעומת המצטיינים של הליגות הגדולות מתחילת העשור הנוכחי, ניתן לראות איך שחקני כנף כמו מסי, רונאלדו (עד שנת 2016), האזר, ניימאר וסאלח הפכו לסחורה המבוקשת ביותר בכדורגל האירופי ולשחקנים הטובים בעולם. אבל ברגע שהם לובשים את המדים הלאומיים שחקנים אלו הופכים לשחקנים משניים במקרה הטוב או לשחקנים מזיקים במקרה הרע. דוגמה רלוונטית לנושא היא השינוי בעמדה של רונאלדו במונדיאל הנוכחי משחקן קו לחלוץ מטרה. הפורטוגלי הבינלאומי עבר הסבה לתפקיד החלוץ בתקופת זידאן כדי שיכול לחלק את העומסים בצורה נכונה הרבה יותר. רונאלדו הפך לשחקן הרבה יותר יעיל, אבל מאז שעבר לעמדת החלוץ הוא כובש הרבה פחות. לעומת זאת, במונדיאל הנוכחי הוא כבש יותר מאשר בכל שלושת הטורנירים הקודמים בהם שותף.

Europe top scorer

גם בטבלאות מלכות השערים אפשר לראות סיפור דומה. שחקנים כמו וסלי סניידר וחאמס רודריגס סיימו כמלכי השערים של המונדיאל מעמדת הקשר ההתקפי למרות שמעולם לא היו מלכי השערים באף ליגה בהם הם שיחקו. אך בכל זאת היו כמה שחקני קו שעשו לא מעט במונדיאלים השונים. יש שני מלכי שערים ושני MVP ששיחקו בעמדת הכנף. השחקן היחיד שזכה שני התארים הוא גארינצ’ה הברזילאי, הסייד קיק המפורסם ביותר בתולדות הכדורגל שזכה בשני התארים במונדיאל 62 לאחר שהוביל את נבחרת ברזיל לזכייה שניה ברציפות במונדיאל.

שחקן הכנף השני שזכה בתואר, הוא מסי שאפשר להגדיר אותו כשחקן כנף עם כוכבית ושחקן מצטיין עם כוכבית. מסי קיבל את התואר במונדיאל 2014 בבוז רב ובמקום לרכוש כבוד נוסף לשחקן, התואר רק הפך למושא ללעג ונראה שמסי התבייש שזכה בו בכלל. שנה לאחר מכן מסי זכה בשחקן המצטיין של קופה אמריקה לאחר ההפסד בגמר לנבחרת צ’ילה והארגנטינאי סירב לקבל את הפרס.



מסי בהחלט יכול לזכות בפרס הזה פעם נוספת במידה ויגיע לגמר המונדיאל, אבל אין ספק שהוא יהיה מוכן לוותר על התואר הזה ועל כל תואר אחר שיזכה בו בעתיד תמורת הגביע העולמי כי גם הוא יודע שאם הוא לא יחזור מרוסיה עם הגביע העולמי, זה יהיה הדבר הראשון שיזכרו ממנו. כי ספורטאיי על לא בהכרח יזכרו בגלל מה שהם השיגו, אלא לפעמים על מה שהם לא השיגו ולא ישיגו לעולם.

מסי, ארגנטינה
מסי. ימשיך לחגוג?
Credit to “FIFA World Cup” Facebook page
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!