מה למדתי כמאמן ילדים וילדות ב”ליגת השכונות”

פרוייקט “ליגת השכונות” הוא פרוייקט של הפועל קטמון ירושלים. בואו נגיד שאם “הזווית” זוהי אלטרנטיבה לתקשורת ספורט בארץ, אז הפועל קטמון וליגת השכונות הן אלטרנטיבה לכדורגל עצמו.

קרדיט לדף הפייסבוק של ליגת השכונות של הפועל קטמון ירושלים HKJFC Neighborhoods League

בפרוייקט משתתפים מספר רב של בתי ספר מאזורים שונים בירושלים, ממזרח העיר עד למערב העיר, כולל בית ספר מאפרת מאיו”ש.
הילדים והילדות מתאמנים ומתאמנות פעמיים בשבוע בבתי הספר השונים ופעם בחודש מתחרות בטורניר מול בתי הספר האחרים. בטורניר עצמו אין שופטים, המאמנים והילדים שופטים ביחד, בשיתוף פעולה של הגינות והערכה הדדית.

גם לי לקח זמן להבין איך הדבר הזה אמור לעבוד, והאם זה לא פרוייקט שאפתני מדי שיצור מריבות ויגרור להכול חוץ מכדורגל, אבל מאוד מהר הבנתי, ככה היה צריך להראות הכדורגל בארץ. אין דבר מאחד יותר, מגבש יותר, מותיר כל ויכוח באפלה מאשר כדורגל.

הייתי רוצה לשתף אתכם בכמה חוויות מלמדות ומעצימות מהשנה הזאת:

1. באחד מהטורנירים הראשונים שלי בליגת השכונות, ביחד עם קבוצת הבנות, הקבוצה שלי הייתה בפער מקצועי ניכר מהקבוצות האחרות שמשתתפות כבר מספר שנים בפרוייקט ומתאמנות ביחד זמן רב. קיבלנו בראש, בלשון המעטה, משהו כמו 5-0. הילדות הצעירות יותר (ד’,-ה’), התפרקו ממש, בכי וצרחות ושזה לא פייר וזה לא כוחות, ושלקבוצה היריבה היו יותר שחקניות. השחקניות הבוגרות יותר (ו’) פשוט התפוצצו מצחוק, כנראה שהיה להן מביך או בעיניהן הן באמת ראו את ההומור שבסיטואציה, מה שרק התסיס יותר את הילדות הצעירות שחשבו שהן צוחקות עליהן.

מה למדתי? בתור שחקן אם הפסדת, בסוף משחק אתה לא תמיד חושב על איך להרים את האחרים כי אתה עצמך בבאסה של המשחק, אתה מרוכז בבאסה שלך באיך אתה לא הצלחת ובמה לא עשית. פה הבנתי שיש לי אחריות על השחקניות וכמה שגם לי מבאס להפסיד, השתדלתי להרים אותן במשפטי מוטיבציה הכי מקוריים שיכולתי לחשוב עליהם כמו “מה אתן חושבות שמסי ורונאלדו לא הפסידו במשחקים הראשונים שלהם?” האמת אין לי מושג אם באמת הפסידו, הגיוני שלא…

 

2. ממש לקראת סוף העונה, היה איזשהו אימון שהבנות איבדו את זה לגמרי – לא היו קשובות, זלזלו בדברים שלי, אחת מהן אפילו אמרה לי “זה לא כדורגל, זה משחק שאתה המצאת” אחרי שלימדתי אותן איזשהו חוק שלא הכירו.
כשראיתי שהן לא התעשתו, הושבתי אותן ועשיתי להן שיחה. בחיים לא חשבתי שאני אצטרך לעמוד בסיטואציה שבה אני מסביר כמה אני תותח ומבין בכדורגל, אבל בגדול זה מה שעשיתי.
סיפרתי להן באיזה קבוצות שיחקתי כנער, איזה קורסים עשיתי, כמה כדורגל זה כל החיים שלי ולמרות שזאת השנה הראשונה שאני מאמן הן יכולות להיות בטוחות שכדורגל אני יודע. זה עבד, פתאום ההערכה שלהן אליי גברה.
אחר כך, כשקצת נגעלתי מעצמי, הוספתי את זה שאיך שהן התנהגו לא מתאים לאף אדם, בלי קשר לכמה אני מבין או לא מבין כדורגל.

מה למדתי? לפעמים צריך לעוף על עצמך, אין מה לעשות, לפעמים זה דורש את זה. כמו בראיון עבודה, גם הילדות והילדים היו צריכים להתרשם ממי שאני לפני שהם בוטחים בי. אז אפשר לבלוע את הקיא שנוצר לי מהנאום הזה ולהמשיך הלאה כדי לקבל את הכבוד שצריך כדי לאמן.

 

3. הגענו לטורניר האחרון, טורניר משותף של הבנים והבנות, מגרש גדול יותר מהרגיל, הפקה הרבה יותר מסודרת ומושקעת, ספונסרים הגיעו, הכול מוכן לכדורגל כיפי. ואז הבנתי שיש את “גביע ההגינות” – גביע שבו זוכה הקבוצה ההוגנת ביותר, שעליה ממליצות הקבוצות האחרות. מהרגע ששמעתי על זה, באופן שלא מתאים לי בשום צורה, אמרתי לילדים ולילדות את הנאום הקיצ’י הבא: “לא מעניין אותי איזה מקום נהיה היום, גביע ההגינות יותר חשוב לי ממקום ראשון, שני או שלישי. זה הכי חשוב לי, זה יעשה אותי הכי גאה בכם.

אני לא יודע מאיפה זה הגיע. אני מחשיב את עצמי אדם עם ערכים, אבל בכל זאת אמונה כזאת רק בערכים, בלי שום תחרותיות, זה לא משהו שאני מכיר בעצמי. ובניגוד לקיצ’יות של המשפט הזה, באמת האמנתו בו, מכל הלב. כל כך האמנתי בו שבמשחק הראשון של הבנים, כשהמאמן השני החליט החלטות הזויות לטובת הקבוצה שלו, מה שלא קרה לי מעולם בליגה השכונות, התווכחתי טיפה ואז החלטתי לזרום עם זה, רק כדי לא להראות לילדים דוגמא רעה של אמוציונליות מיותרת. הילדים לא הבינו תחילה למה אני לא מתערב, אבל ידעתי שעשיתי את המעשה הנכון.

מה למדתי? שהטורניר הסתיים הבנתי כמה התפתחתי לא רק בתור מאמן, אלא בעיקר בתור מחנך. רוב שחקני הנוער בקבוצות הגדולות, לא יהיו בשתי הליגות הגדולות, זה אחד המשפטים שזכורים לי בקורס מאמנים שעשיתי. מבחינה הגיונית זה נכון, עד הבוגרים הם מתחרים רק בשנתון שלהם ובעיקר במקומיים, פתאום בבוגרים הם מתחרים בשחקנים מכל השנתונים וגם בזרים מכל העולם.

כשאתה מבין את זה, אתה קולט שלפני שיש לך אחריות מקצועית כלפי הילדים האלה, יש לך קודם כל חובה חינוכית. לדעת שהם יעברו שנה או יותר איתך, תדע שהם קיבלו משהו ואם לא רמה מקצועית גבוהה יותר, לפחות כמה ערכים משמעותיים.

קרדיט לדף הפייסבוק של ליגת השכונות של הפועל קטמון ירושלים HKJFC Neighborhoods League
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!