מד קילומטר (222 מיליון)

כשניימאר חתם בפריז במאתיים עשרים ושניים מיליון יורו, נסעתי עם אבא שלי לאכול פלאפל עם האוטו החדש שלו בשכונת התקווה. את המושבים עדיין כיסו הניילונים ואבא שלי התלהב והראה לי איך המד של הקילומטר בקושי מגרד את החמישים. אני לא כל כך מתלהב ממכוניות, אבל מאוד אוהב פלאפל. וגם את שכונת התקווה. אבא שלי אוהב גם את שכונת התקווה, גם פלאפלים וגם מכוניות חדשות. ״תריח״, הוא מחייך אלי, נוגע לי בכתף, ״אין על ריח של אוטו חדש״. אני מריח, לוקח נשימה עמוקה, מרגיש את הריאות שלי מתנפחות. אני נושם את כל האוטו החדש, את המזגן, התא כפפות המלא במסמכים, הרדיו, הרמקולים, המדקילומטר. בתוכי כל האוטו וגם אבא שלי מריח יחד איתי, ״נו״, הוא שואל, ״לא הריח הכי טוב בעולם?״. אני מוציא נשימה עמוקה ובבת אחת מחזיר את כל האוטו למקומו האמיתי. הרדיו, התא כפפות, המזגן, המדקילומטר. ״לא יודע״, אני מושך כתפיים, ומשחק בכפתור של החלון. סוגר, ופותח, וסוגר, ופותח. ולאוטו נכנס אוויר חם של יולי-אוגוסט ושל חופש גדול.

ניימאר
Credit to "PSG – Paris Saint-Germain" Facebook page

כשניימאר חתם בפריז במאתיים עשרים ושניים מיליון יורו, נסעתי עם אבא שלי לאכול פלאפל עם האוטו החדש שלו בשכונת התקווה. תמיד כשאנחנו נכנסים לשכונה הוא מצביע לי על הפנייה שמובילה לאצטדיון, אבל תמיד אנחנו ממשיכים ישר ופונים ימינה לרחוב המרכזי של השכונה. מסעדות וקיוסקים וחנויות והכביש צר וכמעט לא באמת כביש. מצד ימין שלוליות המים של ניקיונות השוק זורמים אל שפת המדרכה, שוטרים בחליפות מבריקות מבצבצים על הרחוב, כל הרחוב המרכזי מואר וגם לא מואר ומלא ריחות של בשר ושמן וסמטאות אפלות וגם לא אפלות. אנשים נכנסים עם שקיות מלאות בקניות אל תוך דלתות שלעולם לא היית מאמין שהן מובילות לבית אמיתי. בין כל זה, אבא שלי חיפש חניה עם האוטו החדש שלו. הוא חיפש חניה ראויה לאוטו ראוי, כך אמר, ולא צפוף ועם גלגלים על המדרכה. הוא אמר גם, שאם מחפשים טוב אפשר למצוא. וגם עדיף ממול הפלאפל, שתמיד יוכל להציץ על האוטו החדש. אני הסתכלתי על הרחוב שוב, וראיתי שקיות מלאות בקניות, רחוב צר, שני גלגלים על המדרכה, באלכסון, בעמידה, בשכיבה. לא תיארתי לעצמי שהוא ימצא חניה.

וכך הוא הסתובב דקות ארוכות, נכנס לסמטאות, יצא מסמטאות, שאל אנשים, חיפש, בדק, ולא נתן לי רגע להוריד את הראש ולא לחפש יחד איתו. היינו דרוכים, העיניים שלנו היו כשל ציידים מוכשרים וכל פיסת חנייה הרטיטה את ליבנו והזרימה את דמנו וחידדה את חושינו החייתים. ״הנה הנה הנה״ צעקנו אין-ספור פעמים, ובינתיים, הכרתי את שכונת התקווה על בוריה. את כל הסמטאות, את הדלתות המסתוריות, את האנשים על המרפסות. ידעתי לאן כל פנייה מובילה, ידעתי את כל שמות הרחובות, איזה רחוב חשוך יותר, איזה פחות. שכונת התקווה הפכה לי לבית. הסתובבנו סביבה והיא סובבה אותנו. ככה היינו כמעט שעה בתוך האוטו החדש של אבא עד שלפתע מישהו גבוה ושחום שנראה כמו מלאך פתח את הדלת של האוטו שלו ונכנס. הוא חנה בדיוק ממול לפלאפל. אבא שלי פתח את החלון החשמלי של האוטו והמלאך השחום גם כן. פתאום אבא שלי שתק. והבחור, שעיניו כחולות, חייך ואמר, ״סחטיין״, אבא שלי שתק עוד כמה רגעים וחייך, כמו לא מבין. ״סחטיין״, הוא אמר שוב, ״אוטו חדש, אחלה אוטו זה״. ראיתי איך אבא שלי משתתק והשערות בידיים שלו מזדקרות והלב שלו דופק והעיניים שלו נוצצות והנשימות שלו מאיצות. ״תודה, כן, אוטו חדש״, אבא שלי אמר. ״אתה רוצה להכנס?״, המלאך אמר, ואבא שלי הנהנן, ועשה רוורס, והמלאך השחום עם העיניים הכחולות יצא מהחניה ונעלם בתוך כבישייה הצרים של שכונת התקווה.

שכונת התקווה
שוק שכונת התקווה.
קרדיט: ויקיפדיה

כשניימאר חתם בפריז במאתיים עשרים ושניים מיליון יורו, נסעתי עם אבא שלי לאכול פלאפל עם האוטו החדש שלו בשכונת התקווה. אבא שלי אמר לי שהבחור מהחניה היה אחד השחקנים הגדולים של בני יהודה בעונת האליפות. ואני רק הנהנתי. האמת, כדורגל לא עניין אותי כל כך. במיוחד לא כשאני אוכל פלאפל. כי כשאני אוכל פלאפל אני רוצה להתרכז בכל הטעמים ובמה לשים בפנים. לפעמים אני שם חצילים, לפעמים כרוב, ולפעמים עם ציפס, לפעמים בלי. אני לא אוהב מכוניות חדשות, ולא כדורגל. רק פלאפל ואת שכונת התקווה. אבא שלי סיפר לי איך כל הרחוב המרכזי התמלא באנשים כאשר הם לקחו אליפות, אבל תוך כדי שאני אוכל רק שאלתי את עצמי לאן הדלתות המסתוריות מובילות. לפעמים אנשים מוזרים נכנסים לשם, ולפעמים רגילים. אנשים כמו אבא שלי. אפילו דומים לו קצת. נחת עבר בתוכי כאשר דמיינתי את עצמי גר מעל הפלאפל בשכונת התקווה. יוצא מתוך דלת מסתורית אל רחוב מואר ולא מואר. מזגזג בין גלגלי המכוניות שחונות על המדרכה, שתיים, שלוש גלגלים, אל תוך הפלאפל החלומי.

כשניימאר חתם בפריז במאתיים עשרים ושניים מיליון יורו, נסעתי עם אבא שלי לאכול פלאפל עם האוטו החדש שלו בשכונת התקווה. וכשחזרנו הוא אמר שצריך ללכת לתדלק כי עשינו הרבה סיבובים עם האוטו. הוא הדליק את המזגן וכיוון אותו עליו. רעש הניילונים על המושבים היה מוזיקת רקע שהתרגלנו אליה. אנחנו יוצאים משכונת התקווה דרך הפנייה של האצטדיון. אבא הדליק את הרדיו על תוכנית ספורט. ניימאר חתם בפריז במאתיים עשרים ושניים מיליון יורו, דיברו על זה שוב ושוב, זה שיא חדש, או משהו כזה. שיחקתי בכפתור של החלון, סגרתי ופתחתי וסגרתי ופתחתי. ״מאתיים עשרים ושניים מיליון יורו״, אבא שלי סינן, כאילו רוצה להגיד על זה משהו, אבל בסוף התחרט. אני נשמתי את האוטו החדש והצצתי במדקילומטר. עד הבית, אני חושב, כבר נעבור את המאה.

ניימאר
Credit to "PSG – Paris Saint-Germain" Facebook page
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח