ביומיום אני בכלל ממחנה מסי ומודה ומתוודה שהייתי בעד צרפת בגמר הזה, לא מאהבת הצרפתים אלא בעיקר משנאת רונאלדו, אבל אני הולך לשמש כאן כסוג של סניגור של נבחרת פורטוגל כולה ורונאלדו בפרט. למה? כי מגיע לו, לרונאלדו ולא כמו בבדיחה על הפולניה שמסתכלת במראה. הגיעה לו ההזדמנות להביא גביע אירופה הביתה. לקחת את הנבחרת שלו עד הסוף. הנבחרת שהוא המנהיג הבלתי מעורר שלה.
זה נכון, פורטוגל לא הרשימה ביורו הזה ולמעט חצי הגמר נגד ווילס היא גם לא ניצחה אף משחק בטורניר ב-90 דקות, כולל אתמול. אבל הפורטוגלים נלחמו כיחידה מאומנת ומאורגנת. אני לא יודע אם למען המולדת או מהפחד לקבל מבט כעוס מהקפטן, אבל זאת בדיוק המהות של הנבחרת הזאת. נבחרת שמשחקת בשביל שחקן אחד, ווינר אדיר, ספורטאי נדיר, שחצן כביר ואלוף אירופה בכיר.
המשחק עצמו התאפיין בלחץ. בדקות הפתיחה רעדו לשחקנים הרגליים, בעיקר לאלה של פורטוגל שנראה היה שסוחבים משקולות גדולות על רגליהם. הקפטן עוד ניסה להרגיע, אבל אז חטף את הפצצה מפאייט והחלום נגמר. פורטוגל גם הפעם לא תהיה אלופת אירופה. אז זהו, שלא.
פורטוגל היא נבחרת שבנויה על רונאלדו במהות. יש שם עוד שחקנים מוכשרים, אבל כולם יודעים שיש שחקן אחד שתמיד אפשר להיתלות בו. זה מוריד את הלחץ משאר השחקנים שזה דבר נפלא, אבל זה גם יוצר תלות שבהיעדרו עלולה להיות קטלנית. זה יכול ללכת לשני מקומות ובמחצית הראשונה, מיד אחרי הפציעה והחילוף, השחקנים הבכירים של פורטוגל התחבאו מאחורי השומרים שלהם וניסו להעביר זמן עד המחצית. צרפת כבר ראתה את הגביע נצבע בצבעי כחול-אדום-לבן.
אני לא יודע מה פרננדו סנטוס אמר להם במחצית, אבל הוא החדיר בהם אמונה. לא בהכרח ביכולת הכדורגל שלהם, אלא אמונה ברוח הקבוצה וביכולת שלהם להביא את הגביע לליסבון. ואכן מרגע העלייה למחצית השניה ראינו שוב את פורטוגל של היורו הזה, חבורה של לוחמים שפשוט לא מוותרים.
בטורניר ארוך שכזה של שבעה משחקים ואחרי עונה כל כך ארוכה אי אפשר לצפות מהשחקנים ללהטט על הדשא כאילו הם מלאים באנרגיות, כי הם לא וגם הלחץ לא עוזר. בסופו של דבר בשביל להיות נבחרת מנצחת צריך להיות מגובשים ולא רק ריכוז כוכבים גדול (שלום לבלגיה וספרד). ולכן פורטוגל היא אלופת אירופה בצדק. לעולם לא נדע איך זה היה נגמר לולא הפציעה של רונאלדו, אבל אולי, רק אולי, זה היה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לנבחרת שלו. התמונה שלו בוכה על הדשא והתמונות שלו מתרוצץ על הקווים לאורך כל הארכה כאילו היה אוהד נלהב, יהפכו להיות מהאירועים המכוננים האלה שמשנים את ההיסטוריה. אולי עם רונאלדו ב-90 או 120 דקות על הדשא החגיגות היו ממשיכות בפאריס ולא ממריאות לליסבון, אבל אחרי הדרך הארוכה שעבר, לראות אותו חוגג עם הגביע מעוררת בי תחושה אחת – מגיע לו.
