אדן הזאר היה אמור להיות הגלאקטיקו הגדול הבא של ריאל מדריד – כוכב פרמייר ליג עם מספרים משובחים, שהגיע בדיוק אחרי העונה בה הבינו במדריד שאילולא סופרסטאר ענק שימלא את החלל שהותיר אחריו כריסטיאנו רונאלדו, הקבוצה פשוט לא תוכל לחזור לעצמה.
ביום הצגתו של הזאר, עשרות אלפי אוהדים פקדו את הסנטיאגו ברנבאו רק בשביל לראות את הכוכב הבלגי עם המספר 7 על גבו, מספר שבריאל מדריד פשוט לא יכול להשאיר מקום לספק – יש שריף חדש בבירת ספרד וקוראים לו אדן הזאר. בפועל, החתמתו של הזאר, לעת עתה לפחות, נכשלה בענק, לאחר שהבלגי כבש שער בודד לאורך כל העונה והחמיץ משחקים רבים. אז איפה בעצם הכל השתבש והאם הזאר הוא האשם היחיד בסיפור?
נתחיל בסיבה הראשונית והבולטת ביותר לעין – הנתונים הפיזיים של הזאר ביום נחיתתו במדריד. הוא הגיע לקבוצה עם היסטוריית פציעות לא פשוטה ובעודף משקל חריג שהוביל לביקורת רבה כלפי שגרת חייו בתור מי שאמור להתנהג כמו ספורטאי על. בנוסף, הייתה בולטת לא פחות גם הבעיה המנטלית. הזאר, שידוע בתור אדם חייכן שמשמח את חבריו לקבוצה במהלך האימונים והנסיעות הקבוצתיות, כבה לפתע. הוא לא הבין את גודל המשימה שהוטלה על כתפיו והתקשה להתאקלם מבחינה חברתית.
פתיחתו העגומה של הזאר הובילה אחרי שבועות מספר לביקורות חריפות בתקשורת הספרדית. פרשנים רבים המעיטו בערכו של הזאר עצמו ובערכה של קבוצתו הקודמת צ'לסי וטענו שמה שעובד בלונדון ספק אם יעבוד במדריד. אך למרות הכל, הבעיה המרכזית ביותר בסיפור היא הבעיה הטקטית, בעיה שעליה אחראים גורמים נוספים במועדון מלבד הזאר.
שני המאמנים האחרונים שאימנו את הזאר בצ'לסי, אנטוניו קונטה ומאוריציו סארי, הציבו את הבלגי בעמדות מגוונות – בעמדתו הטבעית באגף שמאל וכן בעמדת החלוץ המדומה ובעמדת החלוץ המרכזי. הזאר זכה לחופש תנועה רב מאד בצ'לסי. הוא היה האינדיבידואל של הבלוז, הכוכב הבלתי מעורער של מערב לונדון ויותר מכל, גם המוציא לפועל של התקפותיה של הקבוצה. חופש התנועה של הזאר בסטמפורד ברידג' התבטא גם בשטחים הפתוחים בהם היה יכול לכדרר, לתמרן, לאיים על השער וליצור מצבי כיבוש לחבריו. הזאר הוא בדיוק מסוג השחקנים שכאשר הם מקבלים את הכדור ואת מרחב הפעולה הדרוש, כמעט ובלתי ניתן לעצור אותם ובצ'לסי ידעו לנצל זאת.
בריאל מדריד הוצב הזאר בעמדה החביבה עליו ביותר – עמדת הקיצוני השמאלי. אך המספרים שהעמיד הזאר במדי הבלאנקוס כאמור, היו חביבים פחות בלשון המעטה. הוא התקשה ליצור מצבי הבקעה עבור חבריו החדשים, היו משחקים בהם הוא כמעט ולא איים כלל על השער והתפוקה האישית שלו נחתכה בהתאם, כאשר הפציעות וקשיי ההתאקלמות ממשיכים ללוות אותו. אך חשוב לציין כי גם חבריו של הזאר למדים הלבנים לא עזרו לקיצוני הבלגי להתאקלם במועדון וחלקם אף פגעו בו מבחינה מקצועית, במודע או שלא במודע.
"האשמים" המרכזיים בעניין הם קארים בנזמה, שמרבה לחתוך מעמדתו לצד שמאל ובכך "מבטל" לעיתים את השחקן הממוקם באותה משבצת וכן טוני קרוס, שחקן בעל מעלות רבות שמוצב לרוב בצד השמאלי של חוליית הקישור, שחסרונו הבולט הוא חוסר היכולת שלו למשוך אחריו את שחקני היריבה (בניגוד לקשרים אחרים בקבוצה כמו מודריץ' או ואלוורדה). כמו כן, ריאל מדריד של זינדין זידאן ידועה בתור קבוצה שמשחקת בצורה צפופה ושוטפת ולא משאירה שום פינה פנויה במגרש, מה שכמובן הקשה על הזאר, שהיה רגיל לשטחים רחבים יותר עבור פעולותיו ההתקפיות בצ'לסי.
לסיכומו של עניין, הכרזה על עונתו הראשונה של הזאר במדריד ככישלון אישי ומוחץ, בטח שלפני סיום העונה, היא אינה הוגנת ואף אינה נכונה. קשיי ההתאקלמות, הפציעות הרבות וחוסר ההתאמה המקצועית בין מי שהיה אמור להנהיג את הקבוצה לבין שאר הסגל, לא עשו חסד עם הזאר, כך שבמקרה הזה הכישלון הוא אינו יתום כלל וכלל.
פגרת הקורונה אפשרה להזאר להגיע למה שנשאר מהעונה הנוכחית חזק יותר, אך יתירה מכך, גם מתאים יותר לשיטת המשחק של הבלאנקוס, מה שהיה ניכר במשחקים מול אייבאר וולנסיה. כמו כן, הפגרה אפשרה גם לזידאן וליתר הצוות המקצועי לעשות חישוב מסלול מחדש בכל הקשור להזאר, להעניק לו מעטפת נכונה יותר בתוך ומחוץ למגרש ולהכין אותו בצורה טובה יותר לעונה הבאה.
אדן הזאר וריאל מדריד לימדו את כולנו שיעור חשוב – עם רפרטואר מרשים וסטטיסטיקה אישית טובה לא הולכים למכולת. בכדורגל המודרני, אפילו הכוכבים הגדולים בעולם אינם חסינים בפני ירידה חדה בכושר הגופני וחוסר התאמה טקטית. המבחן הגדול של המועדון המפואר מבירת ספרד יהיה כמובן להתגבר על האתגרים והקשיים ולהפוך את מי שהיה הכוכב הגדול ביותר של הפרמייר ליג, למלך הבא של מדריד.
הייתה בעיה להביא אותו בימי רונאלדו משום ששניהם משחקים על כנף שמאל.
בשל כך הגיע מאוחר מדי למדריד.