לידתו של אוהד כדורגל

לכל אוהד כדורגל יש את הסיפור שלו. מה גרם לו להתאהב במשחק ובקבוצה אותה הוא אוהד. כל סיפור תמיד נשמע משעשע, חמוד, או אפילו משוגע. אבל עבורנו האוהדים, מדובר ברגע היסטורי, רגע מכונן. רגע שבלעדיו, כנראה לא היינו אותם ”חולי כדורגל” שאנחנו. הרבה סיפורים מרגשים מהסוג של: הפעם הראשונה עם אבא בבלומפילד, או מפגש אקראי בגיל 5 עם ראובן עטר, או אפילו הקלאסיקה: כל המשפחה שלי הפועל. תמיד התרגשתי מסיפורים מהסוג הזה. תמיד גם נהניתי לחלוק את הסיפור שלי. היום, יום לאחר יום ההולדת 51 של הגיבור הראשי בסיפור שלי, ג’יאנפרנקו זולה, אני אחלוק אותו לראשונה, בכתיבה. מקווה שתהנו!

מהרגע הראשון שאני זוכר את עצמי, מה שעניין אותי היה הכדור. בכל רגע פנוי שיחקתי, בבית או במגרש וכשלא שיחקתי, ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי. אלא שאז, בניגוד להיום, כדורגל היה טיפשי ומיותר בעיניי וכדורסל היה כל עולמי. לא הבנתי מה זו כל האהבה הזאת לאלי אוחנה ולמה כולם כ”כ מאוכזבים מהחמצת פנדל של איזה רוברטו באג’יו אחד. עבורי, העולם התחיל בנדב הנפלד והסתיים במייקל ג’ורדן. לא אשכח את היום שחבר שלי חזר מטיול משפחתי בארה”ב והביא איתו משחק ששינה את חיי. NBA Live 97. שעות ישבנו מול המחשב בביתי (שהיה ממוקם בסלון ושימש את כל בני הבית) ולא הפסקנו לשחק. נדהמנו כמה צ’ארלס בארקלי דומה לעצמו.

NBA_Live_97_Cover

ובכן, יום בהיר אחד, הכל השתנה.

היה זה יום שבת ובעודי יושב על הספה, לבוש גופיה מהודרת של מייקל ג’ורדן ומדביק מדבקות באלבום ה-NBA  שלי, הטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ 5, ערוץ הספורט. המולה גדולה סביב משחק כדורגל שעומד להתחיל, צ’לסי נגד מנצ’סטר יונייטד. טוב נו אמרתי לעצמי, מלא מדברים על היונייטד האלה. בוא נראה קצת. איך שהתחיל המשחק, פי נפער. שד קטן ואיטלקי, רץ על המגרש ועושה דברים שלא ידעתי שאפשר לעשות עם כדור. בטח לא עם כדורגל. לא עברו 2 דקות ואותו שד, מעלה את צ’לסי הקטנה (היו ימים) ליתרון מדהים נגד יונייטד. כששמעתי את השדרן האנגלי צועק את שמו של זולה, בערך 12 פעמים בהתלהבות שלא שמעתי עד כה, הבנתי שאני עד למשהו מיוחד ושמשהו בי הולך להשתנות לעד. הייתי מרותק למסך ונדהמתי מג’יאנפרנקו זולה שברגע אחד, גרם לי להתאהב בכדורגל. בדקה ה-68 ילדון בלונדיני בשם דייויד בקהאם, השווה את התוצאה ומנע מצ’לסי ניצחון היסטורי. מאותו רגע, הגופיה של ג’ורדן הייתה סתם חולצה. וצ’לסי, שהייתה קבוצה מאד איטלקית באותם ימים (קלאודיו רניירי מאמן, קרלו קודיצ’יני, אלברטו די מטאו וכמובן, זולה), גרמה לי להתחיל לחקור את הכדורגל האיטלקי ואת הנבחרת שהתחלתי לאהוד בזכותו של זולה.

המחקר שעשיתי ומספר קלפי הסופר גול הרב של פאולו מאלדיני שהיו ברשותי, גרמו לי להתאהב במילאן ובאדום שחור. מיד נעשיתי אוהד מסור ושרוף של מילאן וקיעקעתי את גופי מספר פעמים בדמות הקבוצה, כאשר את הקעקוע הראשון אני עושה כבר בגיל 15. כל רגע פנוי שיש לי, אני מנצל כדי לטוס למילאנו למשחקים ולא פיספסתי דרבי בית מ-2013. קיר שלם בסלון ביתי, מכוסה בצעיפים של מילאן, תמונות ודגל. כל מכר שאני פוגש במקרה, תמיד ינחית השאלה, מה עם מילאן? כי מעל הכל ולפני הכל, אני אוהד מילאן. בימים היפים, בימים הפחות יפים ובימים הקשים ביותר. בקיר הגבס בצד של הסלון בבית שלי, יש שני חורים. אחד משלט של יס והשני, משלט של מזגן. גול הפרישה של אינזאגי, עד היום גורם לי לצמרמורת ולבכי. אנדריי שבצ’נקו תמיד יהיה בעיניי החלוץ הכי גדול שראיתי ומאלדיני, הספורטאי הכי גדול.

כדורסל, אני כבר לא רואה, לא מתעניין ובקושי קורא. לא כי זה ספורט לא מעניין בעיניי, אלא כי, ההתאהבות בכדורגל, חצתה את כל הגבולות. שום דבר לא יכול לרגש אותי כמו כדורגל, או כמו מילאן. אולי הייתי נהיה אוהד כדורגל גם בלי לראות את זולה במקרה. הרי אותה תקופה, הייתה עמוסה בשחקני כדורגל גדולים ומרגשים, אפילו יותר מהיום. אבל בעיניי, ג’יאנפרנקו זולה, הוא הגורם היחידי שהיה מסוגל להביא אותי למצב הזה. ועל כך, אני אסיר תודה לו, לעד.

אז ג’יאנפרנקו זולה, אני מאחל לך המון מזל טוב ידידי ומודה לך מעמקי נשמתי, שגרמת לי להתאהב במשחק הקדוש הזה, באומנות, בכדורגל.

Credit to the official Facebook page : Nazionale Italiana di Calcio
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!