להניף במילואים

הטלפון מצלצל, בצד השני זה אילן המ”מ: “תשמע נפלה בשורה, יש אימון יומיים בבא”ח גבעתי רק הסגל”.
“מה יש להם מאיתנו… הם חמים עלינו אש… טוב נו מתי זה יוצא?”
“24 -25 לחודש…”
“מה???? שלישי ורביעי??? לא יכול להיות, זה עוד שבועיים אני לא יכול, זה ממש בעייתי לי… יכול להיות שאבקש שחרור”
“תשמע זה ממש בעייתי, אני ממש צריך אותך אין מצב שאתה משאיר אותי לבד, אבל דבר איתי נראה מה נעשה…”

פחדתי להגיד לאילן שזה לא בגלל עבודה או משהו משפחתי אלא בגלל גמר הגביע… אין מצב שאני מפספס את הגמר
למרות שחיפה חטפה שישייה מהצהובים וחשבתי שהיא תחטוף עוד רביעיה, היתה לי האמונה הקטנה בלב שאולי אולי אולי, אחרי 18 שנה, אני אזכה לראות הנפה…

אילן הוא מ”מ החוד ואני הסמל שלו. אין ביננו סחור סחור. גם בסדיר וגם במילואים לא הסתדרתי עם הקצינים שלי, אבל אילן מבין עניין, זורם עם הצחוקים שלי והוא למעשה היחיד שאני מסתדר איתו. בכלל השרות והאווירה במילואים עם החבר’ה שיש לי הם אחד למיליון. לא יכולתי לבקש אנשים יותר טובים, אבל עדיין פחדתי להגיד לו את זה.

צלצלתי למשה, חבר כמו אח, מהמילואים. אני גויסתי אחריו לגדוד, כשראיתי אותו לראשונה ישר הבחנתי בקעקוע הירוק שיש לו על היד, הסמל של מכבי חיפה, היה לי ברור שכבר יש לנו שפה משותפת. עשינו ים מילואים יחד ותמיד אנחנו חופרים על הקבוצה בירוק וזה אף פעם לא נגמר.
“אתה לא מבין אחי יש מילואי סגל”
“מה? מתי?”
“יומיים 24 25 לחודש”
“מה זה עוד שבועיים איך לא קיבלתי צו?”
“כי זה רק סמלים ומ”מים”
“אהה נו אז קח פונגימון וכובע ומסור ד”ש ממני”
“מה ד”ש? זה יוצא על ה24 לחודש”
“נו מה הבעיה…”
…. (פתאום נפל לו האסימון)
“לא מאמין לך! תבטל…..”
“איך אני אבטל?? אילן חייב אותי האימון הזה”
“אז תמציא משהו. עבודה, הופעה, אנחנו אף פעם לא מפספסים מילואים אז פעם אחת”
“לא יודע אחי אני שובר את הראש מה לעשות…. ”

היה לי ברור שאם אבקש שחרור כנראה שאילן יבוא לקראתי. שיחה שתיים עם המ”פ ואני מסודר. אנחנו חברים טובים אבל לא היה בא לי להשאיר אותו לבד באימון הזה.
החלטתי להגיד את האמת. אמרתי לו שאני ממש רוצה לראות את המשחק אין מצב לפספס אותו. “מה אתה דואג” הוא אמר לי… מיותר להגיד שכאן כבר התחלתי לדאוג…. נוריד לפטופ עם נטסטיק, נשחרר אותך לכמה שעות ושלום על ישראל. מילה שלי אתה תראה את המשחק.

“תשמע אם אתה מבטיח לי שאני רואה את המשחק אני בא, אבל אם יש צל של ספק אני רוצה שחרור ואני אף פעם לא מבקש אז תבין כמה זה חשוב לי”

אילן המ"מ-יש על מי לסמוך
אילן המ”מ-יש על מי לסמוך

יום הדין הגיע ואני מוכן כבר עם כל הציוד, מתפלל שהכל יסתדר ואראה את המשחק… אחרי נסיעה ארוכה לדרום אני מגיע לבסיס, מחנה את האוטו, פוגש את עופרי ושי-ניר הסמלים האגדיים של המחלקות האחרות, מריצים צחוקים ועושים שטויות כרגיל ומחכים שדברים יזוזו כמו בכל גיוס… יש דברים שלא משתנים, גם כשאתה עולה על מדים שלושת האלמנטים צצים: אתה תמיד תהיה רעב, עייף ו… לא חשוב. אילן מגיע יחד עם שאר המ”מים. תוך כדי התארגנות וחתימה על ציוד אני מסנן לאילן “חסר ולא אראה את המשחק היום” הוא מחייך אלי ואומר שוב אל תדאג.

ירדנו לשטח עושים תרגיל ראשון ואחריו ישר עוד אחד והכל תחת החום הכמעט מיצרי. תוך כדי התרגילים אני נכנס לאפליקציות הספורט השונות כדי לבדוק מה חדש לקראת הגמר ובזמן שאני קורא אילן זורק לי “שומע… יש בעיה עם המשחק אין לפטופ…” לא התייחסתי,  חשבתי שהוא מסתלבט עלי.
“תשמע אחי אני רציני, לבחור עם המחשב אין סוללה ואין לו מטען”. נהייתי לבן ומי שמכיר אותי יודע שאני לא יכול להיות לבן, נולדתי להורים ממוצא הודי.
לא יודע מה הייתי יותר. מופתע, עצבני, כועס ועוד שלל רגשות שעברו בי באותה שניה. אילן שראה אותי במבט הפסיכי שלי ישר אמר “אל תדאג נסיים תרגיל ואחרי ארוחת ערב תעלה עם מישהו לבסיס”. נראה לי שאיבדתי חמש שנים מהחיים שלי באותו רגע… עם מי אעלה? איפה? מתי? ואיך לעזאזל אראה את המשחק? ידעתי שזה יקרה! ידעתי! העולם שונא אותי!!!! הייתי כל כך מתוסכל שהיה בא לי לעבור את הגבול המצרי ולראות את המשחק שם. איזה ארוחת ערב? אני רוצה לעלות ועכשיו!

כל מגשי הפיצות שהגיעו לא הצליחו לבלבל אותי והייתי חדור מטרה לעלות בכל מחיר. עברתי אחד אחד פעמיים כל מי שהיה עם רכב בשטח ושאלתי אם הוא עולה לבסיס ויש מצב שיקח אותי אבל אין. נגזר עלי לראות את המשחק בדיווחים טלפונים והודעות. נשענתי על האוטו שהיה שם, מבואס פצצות, רעב, מזיע, מסריח, עייף ומלא פודרה מגעילה מהשטח, מתחרט על היום שהתגייסתי לצה”ל.”סליחה אתה יכול בבקשה לא להישען לי על האוטו אתה שורט אותו״, “אה סליחה לא התכוונתי”, “מה יש לך? חטפת מכת שמש?”, “לא… רציתי לראות את המשחק ביאסו אותי רצח אין לי איך..”.

“אתה אוהד חיפה?”
“כן”
“נו אז מה יש לך לראות אתם תחטפו עוד פעם שש לא הספיק לך?”
חייכתי חיוך מאולץ “כן אבל אתה יודע גמר גביע חייב לראות לא משנה מה”
“חכה 5 דקות אני מסיים פה ואקח אותך לבא”ח”
מה???? הרגשתי כאילו נגלה אלי מלאך ה’ משיעורי תנך בכיתה ט’, זה באמת קורה?
בלי לחכות קפצתי לתוך האוטו וחיכיתי כמו ילד טוב.

התחלנו לנסוע, השעה שמונה ועשרים, האיש שהציל אותי התגלה כרב סרן ומפקד המחזור של הבא”ח. ניהלנו שיחת חולין רגילה ולא חשובה, לצד הדרך מלא פליטים הולכים להם לשום מקום, עכשיו כשאני חושב על זה זה נראה לי חריג אבל שום דבר לא עניין אותי באותה נקודה חוץ מדבר אחד: איפה אני רואה את המשחק?? התחלתי לחפש בוויז ישובים קרובים, פאבים, מסעדות שהן בפוטנציאל לצפייה אבל מהר מאוד הבנתי שהאזור דיי שומם…

“יש טלוויזיה בשק”ם”?
“לא איפה הוציאו אותה לא מזמן…”
“איפה אני יכול לראות את המשחק? יש פה איזה פאב באזור?”
“אני לא יודע דיי ריק פה האזור…” (מצלצל הטלפון)
“מה קורה? תקשיב תגיע למשרד עוד כמה דקות אני צריך לעבור איתך על כמה דברים למחר… תגיד אתה רואה את הגמר גביע היום? יופי אני אחבר אותך למילואימניק שאיתי קח אותו איתך תסדר לי אותו בבקשה”

יווווווו פתאום הכל מסתדר לי, לפני שעתיים היה בא לי לקבור את עצמי ועכשיו עוד מעט אראה את המשחק לא האמנתי שזה קורה!
עמדתי בציפיה במשרד מחכה לאותו בחור שאמור “לסדר” אותי. אגב בדרום אמריקה יש משמעות ממש אחרת למשפט… פתאום נכנס ילד גבוה ומתיישב ליד מפקד הבא”ח, הם מתחילים לעבור על לו”ז של מחר מהשיחה בניהם הבנתי שהוא הנהג של אותו רב סרן, השעה 20:40 ואני על קוצים… ביקשתי מהם בלחץ שיסיימו מהר כי אני לא רוצה לפספס את ההתחלה וזה ממש חשוב לי ובתכלס זה דברים שהם יכולים לדבר עליהם בטלפון או אחר כך. הם אפילו לא הסתכלו עלי… אולי הייתי צריך להגיד את זה בקול ולא בלב…

20:47 ואנחנו בדרך לחדר של אותו חייל אני מוכן להישבע שדברנו על כמה דברים אפילו מצחיקים, אבל אני לא זוכר כלום… רק שהוא אוהד מכבי ת”א, כל מה שעניין אותי זה מתי מגיעים.
20:51 נכנסנו לחדר שם כבר חיכה לנו חבר שלו, עובד רס”ר רואה NBA “יאללה תעביר” אמר הנהג.
ישבתי כמו ילד טוב לא מאמין שהגעתי לרגע הזה. אז איזה מחזור אתה? מה אתה עושה פה? בן כמה אתה? מאיפה אתה? והשאלות הרגילות שחיילים סדירים שואלים מילואימניקים, החבר’ה האלו היו ממש נחמדים… אירחו אותי אצלם בחדר כאילו זה עוד ערב של “אני והיפות שלי” רק היה חסר תמונה של “התחלנו” והכל מושלם.

ארחו אותי יפה
ארחו אותי יפה

עד שריקת הפתיחה עוד הספקתי לדבר בהודעות עם משה המ”כ שלי שאמר לי שהאווירה בטדי טירוף, הוא עוד שלח הקלטה שלו ושל הקהל שרים באיצטדיון, התמלאתי קנאה ואפילו קצת עצב בעודי חושב על המקום בו אני נמצא, אבל מהר מאוד מבין שעשיתי נכון, ולא ויתרתי על העקרונות שלי. שתי דקות לפני השריקה לפתיחה הטלפון המסורתי לשמואל בן דוד שלי, מאז שאנחנו קטנים אנחנו חיים את מכבי חיפה ובכלל ספורט, הולכים יחד למשחקים ואין מצב כזה שאנחנו לא מסתמסים תוך כדי משחק אם אנחנו לחוד.
ספרנו יחד את הגמרים וחצאי הגמר בהם ראינו את חיפה מפסידה, “תזכור את הנבואה… כשחיפה תיקח את הגביע זה יהיה בדרך הכי קשה” שמואל הזכיר לי את מה שאמרנו לאורך כל השנים במשחקי הגביע, שנינו על קוצים מתים לראות הנפה אחרי 18 שנה.

המשחק התחיל אני בישיבה כפופה עם ידיים על הפנים רואה את הצהובים תוקפים אותנו בחמת זעם רוצים להמשיך את השישייה שנתנו לנו לפני כמה ימים. אני נזכר שרמי, חבר שלי עוד מימי צוותי הבידור באילת פירסם בפייסבוק שלו: “מזל טוב לבאר שבע, כנראה שאנחנו (מכבי ת”א) נסתפק בגביע השנה” אז הגבתי לו: “אל יתהלל חוגר כמפתח” מה שגרר ויכוח בתגובות והוא אמר לי שאני פרובוקטור, איך זה שהוא מתהלל ואני הפרובוקטור כל כך רציתי להחזיר לו על המגרש!
ידעתי שאם רוני לוי רוצה גביע הוא חייב לסגור את המשחק, להילחם על כל כדור ולשחק אגרסיבי וחזק.

דקה 36 כדור חופשי לחיפה מצד ימין… אוברניאק מרים את הכדור שעובר את כל השחקנים שנראים כמו מטרה מקובצת ונוחת בשער! גול?!?!?!
אני לא מוציא מילה, צמרמורת עטפה לי את הגוף, אני עוד מחכה לשריקה של השופט לנבדל שלשמחתי לא מגיעה ואז נפל האסימון… 1-0 למכבי חיפה… זה אמיתי?!?!
המחצית מגיעה, עוד שיחה ועוד הודעה, שמואל מתקשר, אנחנו בהלם קרב מתפללים שכך תישאר התוצאה.
המשחק נמשך מכבי תל אביב עושה הכל חוץ מלהבקיע, כל התקפה של הצהובים מורידה לי שנה מהחיים, הדופק שלי לא יורד מ180.

המשחק מתחמם צהובים נשלפים וזה מרגיש כמו זירת קרב, בדיוק מה שחיפה צריכה כדי לנצח את המשחק. הדקות חולפות ואני אומר לעצמי בלב רק לא שוויון, רק לא פנדלים אנחנו לא קבוצה של בעיטות הכרעה ואילן יהרוג אותי אם לא יהיה לי איך לרדת בחזרה לשטח.

דקה 90 אני לא מאמין שחיפה רחוקה תוספת זמן מהגביע, השופט מוסיף 6 והזמן הזה עובר לאט כמו שמירות של 8-8 בחברון, אבל כמו שהמ”מ שלי בטירונות היה אמר לנו “גם בדקה הכי ארוכה יש רק 60 שניות” חיפה סוגרת חזק את המשחק בצורה הגנתית ומכבי ת”א לא מצליחה להבקיע.
ואז מגיע הרגע…. השופט שורק לסיום אני תופס את הפנים בהתרגשות ולא מאמין, הטלפון מצלצל ואני בכלל לא שומע, כל מה שאני מרגיש זה את אותה הרגשה שהרגשתי כשהייתי בכיתה ח’ ב1998 אז התרגשתי כמו ילד קטן, לבוש צעיפים ומדים ירוקים, קפצתי מול הטלוויזיה, היום לבשתי חצי ב’, ישבתי עם דמעות בעיניים לא מאמין למראה הגביע המונף אחרי כל כך הרבה שנים.

אחרי 18 שנה.
אחרי 18 שנה.
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח