בתור נער מתבגר אל תוך הפוליטיקה של הספורט הישראלי אתה בונה את הקריירה שלך לפי המהומות שאתה עושה, לפי השולחנות שאתה הופך, לפי האנשים שאתה רב איתם. הדרך לליגת העל רצופה מהומות קטנות. אז הפכתי את השולחן בחדר המאמן של בני יהודה, התנעתי את האוטו ויצאתי מתוך ליבה הפועם של שכונת התקווה התוססת אל הכבישים המהירים של ארץ ישראל. חשבתי, הנה מתחילה לה קריירה. קריירות מתחילות במהומות, אתה צריך להסתדר, אתה צריך איתך אנשים, אתה צריך גב, אתה צריך להיות חוצפן. חוצפן. חוצפן. גדלתי עם המילה הזו כאילו היא המילה הכי חיובית בעולם, אך שבריר חוצפה לא קיים בתוכי. אמנם ניסיתי להיות חוצפן, אבל תמיד הרגשתי טיפש כל כך. תמיד זה ליווה אותי בפלאשבקים ובצמרמורות ובמועקה. הרגשתי מוכרח להיות חוצפן ושזו הדרך היחידה. שמעתי על חוצפנים אחרים, איך הם הצליחו. רציתי גם.

וכך זה קרה, הפכתי מאהב שעושה את הכל כדי להשיג את המטרה הנכספת. התחלתי לנדוד בכבישי ישראל כדי לחפש קבוצה. הווייז עבד אצלי שעות נוספות. הכרתי חנויות נוחות רבות ועצרתי בהן כדי להירגע. כל מיני ילו-אים ומנטה-ים למינהן היו לי לפונדקי דרכים מחממי לב. הכרתי את ליגה א׳ על כל רבדיה, על כל שחקניה, על כל מגרשי האימונים שלה, כל מקלחותיה וחדרי ההלבשה שלה, תלבושותיה ועל כל משכורותיה. ארבע מאות שקל לחודש, מאתיים שקל לחודש ובונוס על נצחון, החזרי נסיעות בלבד, בונוסים בלבד, תגיד תודה שאתה מקבל כמה שקלים בכלל. נסדר לך עבודה בפיצרייה בשכונה, נסדר לך עבודה בחברה של המנכ"ל, יש לנו קשרים בעירייה.

הגעתי לקרית גת חמי יואב. תקציב-על ושחקני-ליגת העל שבאו כדי להחיות את הסינדרלה של חבל לכיש. נפגשנו בקפה-קפה עם הבעלים בתוך העיר כדי לחתום על נייר אקראי ועט שביקשנו מהמלצרית והוחתמתי כתקווה לעתיד. מסעי החל. בליבי הבנתי, ללא ספק – אם אדרים כל יום למען אישה, אז היא אהבת חיי. תל אביב – קריית גת – תל אביב. רכבת ישראל, אוטובוסים, כבישי ישראל. תשתיות מחורבנות. פריפריה, מרכז, פריפריה, תשחצים, מכונות שתייה, סנדווצים בשקית, חנויות נוחות. ולמי אני עושה את זה? לך. רק לך. כמו עיוור. ואת, פעם היית, או-הו-הו. ליגת העל! מנצחת את חיפה 4-0. את בירת חבל לכיש, מנסה להבנות אט-אט, שכונות חדשות, מבני מגורים, מפעל הפיס, קבוצת כדורגל. ומה אני? מגיע אלייך יום יום, על אוטומט, גשם, שרב, חולה, בריא, מתאמן, לא מתאמן. ובשביל מה? האם את אהבת חיי האמיתית? מי תהיה המאושרת אם לא את אשר תקבל את פניי יום יום בצאתי מהרכבת, חולה או בריא, עייף או עירני. מי לא תרצה להשתכשך ברגליי הבועטות כדור מסובב, או להרגיש את ישבני החטוב גולש אל עבר כדור מתגלגל אל קו השער.

אך בכל נסיעותיי המחשבות שלי נדדו והבנתי שאני רחוק מלהיות תקווה לעתיד. גם כשחתמתי בלעתי רוק למשמע האופציה שניתנה לי לעונה הבאה. הגעתי לאימונים וגיליתי בלמים אין ספור ומגנים שיכולים להיות בלמים וקשרים שיכולים להיות בלמים. גיליתי שלא באמת צריך אותי. גיליתי שאני בורג קטן בתוך עסקאות עתידיות. גיליתי שאני טובה שמישהו עשה למישהו. שאני ג׳סטה. שאני חלק מעסקנות מעוררת בחילה. הפכתי למיותר. נדחקתי לפינת חדר ההלבשה. המבטא הדרומי המורגש והמודגש הכה בי יום אחר יום. אני לא חוצפן. וכלא חוצפן נגזרה עלי בדידות איומה בקרבות העלייה של קריית גת. כולם נעלמו. עשו את שלהם. גל משיח מצא קבוצה. איזה קבוצה. מקבלת אותי כל יום ואפילו לא אומרת תודה. נשארת בשקט, תקועה בכניסה לעיר, מה עשיתי שנועדתי להיות עיוור אלייך? אם תעברי צפונה אסע צפונה. ואם דרומה עוד יותר אז דרומה עוד יותר. מישהו התווה לי את הדרך ואני כלל לא רציתי בה. מישהו הטביע אותי בתוך הים הרומנטי שנקרא – הדרך לליגת העל ואני נסחף בתוך זרמי הים לכל מקום שאומרים לי. עושה כל מה שאומרים לי.

את משחק העלייה של קרית גת רשמתי, כמו כל הקריירה הקצרה שלי בליגה א׳, ביציע. הסתכלתי על השחקנים עולים אל כר הדשא ומצלמה אחת שהזכירה לי את ליגת העל לנוער רדפה אחרי השחקנים. עיר שלמה נעצרה לכבוד המאורע הזה. חשבתי, קריית גת, את לא נועדת להיות קבוצה ואני לא נועדתי להיות שחקן. את מתרחקת מאור הזרקורים, נועדת להיות לוחמת, שורדת, מחכה להגרלות גביע המדינה. ואני, אני לא נועדתי לזה. לא נועדתי להיות תקוע בתוך פוליטיקה שלמה של עסקנויות. לא נועדתי להיות תקוע במרוץ אחר ההפיכה לחוצפן המושלם. לא נועדתי להפוך שולחנות וכסאות, לבעוט בדליים של מים באימון, לדפוק על הקורה, לצעוק על שחקנים צעירים, להיכנס בשחקנים מבוגרים. אחרי רבע שעה התנעתי את האוטו ונסעתי. כוס אמק כל הכדורגל המזדיין הזה.

הכדורגל הישראלי הוא פיקציה. הכדורגל הישראלי סבוך בכל כך הרבה פוליטיקות וקשרים אישיים עד שאין אופציה לצאת מזה. כולם מכירים את כולם. הכדורגל הישראלי הוא קיבוץ. חבר מביא חבר. חבר מסדר חבר. שחקן מסדר שחקן. סוכן מסדר מאמן שמסדר שחקנים. זה הכדורגל הישראלי. ממקום שבע בליגת העל עד מקום שבע בליגה א׳ – כולם באותה רמה. כולם אותם שחקנים. הטעויות בהגנה הן אותן טעויות בכל הליגות. אין דרך, אין עניין. אתה צריך להסתדר ולהתקמבן ולהיות ערס. להבין למי להתחבר ובסוף תצא שחקן. אתה צריך שיסדרו אותך בצבא ויסדרו אותך בליגה הלאומית. יסדרו לך משכורת ויסדרו לך סוכנים. אין תרבות. הכל דמיוני לחלוטין. זה לא התשוקה שלך אלא הבחירות שלך, זה לא הכשרון אלא המזל. חוצפה. זה הספורט הישראלי. חבורות שלמות של חוצפנים ומתקמבנים ועסקנים שמכתיבים לנו את התרבות.