להיות איתו בכל דקה – על הסגידה של מכבי תל אביב לכוכבים

כשברשתות החברתיות התחילו לבשר על יום מיוחד, ניגשתי מיד ללוח השנה כדי להבין מה בדיוק פספסתי. התאריך היה ארבעה בינואר, י”ז בטבת בלוח העברי אם תרצו, אבל בשום גרסה זה לא צלצל מוכר. הרי חג המולד מאחורינו, את השנה החדשה כבר חגגנו וחלון ההעברות, עם כל הכבוד לו, עדיין לא הוכר כמועד רשמי. אז דפדפתי עוד קצת בפוסטים ומהר מאוד הבנתי – בארבעה בינואר 2011 נפרדה מכבי תל אביב מאבי נמני, מספר 8 האגדי שנותר מיותם עד היום, ויצאה לעידן חדש מבלי להסתכל לאחור. שבע שנים, שמרגישות כמו נצח, מאז ששיחת טלפון אחת מקנדה (לפי פרסומים זרים) שינתה גורל של מועדון שלם, לא פחות.

קרדיט: האתר הרשמי של מכבי תל אביב

נמני ממש לא היה הסמל היחיד בליגה בתקופה שבה עוד שיחק, אבל הוא כן ייצג תופעה יוצאת דופן בעוצמות ובממדים שלה. שנים על גבי שנים אוהדי מכבי תל אביב ראו בו אל עלי אדמות, הלכו אחריו בצורה עיוורת, התמכרו לו בכל נימי נשמתם. זה כבר לא היה עניין של שערים, בישולים או תוצאות, אלא מעמד שגבל בקדושה של ממש, בלי שום קשר למה יעשה על הדשא. כשהועזב לירושלים, הם היו מוכנים ללכת ביחד איתו, וכששב הרגישו כאילו איבר בגוף הוחזר אליהם. בחלוף השנים רבים החלו להבין את הנזק שנגרם כשקבוצה גדולה מאפשרת לבורג אחד במערכת להתעלות מעל השלם, אבל אפילו הפילוג הזה בתוך הקהל סבב רק סביבו – בעד נמני, נגד נמני. הכל בצלמו. מועדון שלם מתנקז לתוך דמות אחת. התאריך ההיסטורי משהו גרם לי לחשוב שלמרות השנים שחלפו מאז, אולי לא הרבה השתנה.

Spanish League - טיק טיק

מאבי ועד ערן לא קם כנמני

את החור שמספר 8 השחקן הותיר בלב של האוהדים ובמרכז המגרש ניסו רבים למלא, אבל לא הצליחו. יוסי שבחון קרס תחת הציפיות עד לליגת המשנה, מאור בוזגלו לא הצליח להוציא את הקבוצה מהבינוניות, אלירן עטר היה טוב אבל לא מנהיג, היו ימים שאפילו האריס מדוניאנין הושווה לנמני, אבל שום דבר לא התקרב למקור – והתוצאות המאכזבות היו בהתאם. באותן השנים הקשות נוצר אצלי הרושם שעד שמכבי לא תמצא איש בעל כתפיים רחבות מספיק כדי לשאת עליהן את המועדון הזה, מעין חצי בן אנוש וחצי אל שיסחוף אחריו את כולם, מעגל הייאוש לא ייגמר לעולם.

אבל האמת היא שהתבדיתי. בתחילת עונת 2012/13, זו שקטעה עשור של יובש בארון התארים, מכבי סוף סוף בנתה קבוצה על כל המשמעויות שנגזרות מכך. ראדי היה הברומטר, עטר המוציא לפועל, אלברמן הגרזן, דאבור תרם מהספסל, טיבי היה עוגן בהגנה וקרלוס גרסיה נתן המון שקט ובגרות. כל שחקן ידע מה התפקיד שלו, כולם היו נהדרים, כולם תרמו ואף אחד לא היה מעל היתר. התלכיד המאוזן הזה הגיע לשיאו במהפך הגשום והמפורסם ברמת השרון, מפיגור 3:1 לניצחון 3:4, והוא שכנע אותי, לראשונה אחרי שנים, שמכבי תל אביב לא חייבת יורש אחד ויחיד לתפקיד המנהיג או הסמל כדי לחזור למקומה הטבעי. בדיעבד, אי אפשר לדעת לאן הקבוצה הזו הייתה מגיעה אילו הייתה נשארת בדיוק כמו שהיא. אבל כנראה ההיסטוריה רצתה אחרת, כי אז הגיע חודש ינואר…

לא היו לי יותר מדי ציפיות כשראיתי את ערן זהבי יוצא להתאמן בנעליים ספק אדומות ספק ורודות על כר הדשא בקריית שלום. סימן שאלה במקרה הרע, חיזוק נחמד לקראת שלבי ההכרעה במקרה הטוב. ואז הוא עולה להופעת בכורה נגד מכבי נתניה בגביע, וכובש. ומגיע דרבי ה-0:4 המפורסם, והוא מבשל באומנות. פעמיים. והמחזורים חולפים, וגם שערי המאני טיים מתחילים להגיע: הקבוצה קורסת מול בני יהודה? זהבי שם כדי להשוות ל-2:2. מתקשים נגד רמת השרון? הוא עולה מהספסל כדי לעקוץ. עולים לעוד דרבי? והאיש כובש בוולה שכולו קור רוח מקפיא. כל גול מרשים יותר מקודמו, כל גול מעלה את המעמד עוד קצת. משם הכל כבר היסטוריה: תקרית ה”פיו פיו”, ה-2:3 ההיסטרי ב-10 שחקנים נגד הפועל, המינוי לקפטן, השער ההוא בבאזל (איך לעזאזל הוא התעופף לגובה כזה?), ההכרעות נגד מכבי חיפה. שיאים נשברו, חוזים הוארכו, כולם דיברו רק עליו. וככה, שנתיים אחרי שאבי נמני סגר אחריו את הדלת, מכבי תל אביב מצאה מישהו חדש להתמכר אליו. ככל שגדל, היא גדלה ביחד איתו. יש שיגידו שאסור להשוות ביניהם בגלל העבר האדום שלו, אבל הרוב כבר הבינו – ערן זה-אבי.

ערן זהבי מכבי תל אביב
קרדיט – דף הפייסבוק הרשמי של מכבי תל אביב

בדבר אחד מספר 7 האגדי מעולם לא הזכיר את מספר 8 האגדי. לכולם היה ברור שאם וכאשר תגיע הצעת ענק עם הרבה כסף, זהבי כבר לא יהיה פה. מי ששמה את החותמת על הגזירה הזו היא גוואנגז’ו, ומאז אותו היום בקיץ 2016 שבו עלה על המטוס לסין, הבור שוב נפער והמעגל כאילו חוזר על עצמו. מספיק לראות איך אוהדי מכבי מגנים עליו בחירוף נפש מפני ביקורת עד היום, גם כשכבר אינו חלק מהם, כדי להבין את העוצמות שאליהן הגיע ועד כמה הוא חסר. אז אמרו שאוסקר סקאריונה מזכיר אותו בתנועה ובסיומת, ציפו שטל בן חיים ייקח את המושכות ויהנה מהפוקוס, אבל הכוכב הבא עדיין לא נמצא – והתוצאות, שוב, בהתאם. בזמן שהיא צופה בהפועל באר שבע זוכה בשתי אליפויות עם אחד מהתלכידים הכי קבוצתיים ושיוויוניים שהיו כאן, מכבי קיבלה עוד הוכחה שהצורך שלה בסופרסטאר שיתעלה מעל כולם כבר צרוב לה ב-DNA.



והנה, בהיעדר אותה דמות דומיננטית על הדשא שאפשר להישבות בקסמיה, אפשר לראות איך הפוקוס עבר לג’ורדי קרויף על הספסל. כבר כמעט 6 שנים שקשה עד בלתי אפשרי לדבר על מכבי תל אביב בלי לדבר עליו, ובתקופת פוסט-זהבי זה רק הולך וגובר. קרויף מסמל בדיוק את התהליך שהמועדון עובר: מגיבור על-טבעי ששינה סדרים בכדורגל הישראלי, לדמות פגיעה ואנושית שמתקשה לסחוף אחריה כמו פעם. כך או כך, גם מי שסולדים מעבודתו המקצועית כמנג’ר, סקאוט או מאמן יודו שפרידה ממנו תהיה הרבה יותר מעוד עזיבה של איש מקצוע, אלא עידן חדש שצריך להיערך אליו מראש.

ג'ורדי קרויף
Credit to “Maccabi Tel Aviv FC” Facebook page

מי הבא בתור?

אז רצה הגורל, ובדיוק בארבעה בינואר, אותו תאריך סמלי, מכבי החתימה את דור מיכה על חוזה חדש שישאיר אותו בבית לשנים הקרובות. על הכישרון והתרומה של מיכה (בין היתר גם לתופעת זהבי) אין עוררין, והעונה נראה שהתווספה לכל אלה גם תלות הולכת וגוברת בנוכחות שלו על הדשא. הילד שגדל בצהוב והתרגל בעיקר להיות כינור שני, הופך אט אט לזה שכל האצטדיון קם מהכיסא כשהכדור מגיע אליו לרגליים ומחכה לקסמים.



ספק גדול אם מיכה קורץ מאותו אבק הכוכבים של השמות שנזכרו מעלה, אבל השינוי המתהווה במעמדו הוא עוד הוכחה שמלבד אצטדיון ביתי, איזון בסגל ורעב בריא, מה שמכבי תל אביב זקוקה לו כמו אוויר לנשימה הוא סופרסטאר חדש על הדשא. מישהו להתמכר אליו ולהיות תלויה בו, או כמו שאומרים ביציע, מישהו להיות איתו בכל דקה.

דור מיכה, מכבי תל אביב
קרדיט לדף הפייסבוק של “מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL”
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!