הרבה מחשבות עלו לי כששמעתי שלברון ג'יימס החליט לחתום בלייקרס, אז קודם כל שמתי אותן על המסך:
- זה היה צפוי.
- המעבר שלו למערב יחייב את הליגה לשנות את מבנה הפלייאוף.
- לברון חותם על חוזה ארוך טווח אחרי ארבע שנים של חוזים קצרים.
- בגלל הגיל, בגלל מערכת היחסים עם הבעלים, בגלל שהוא מבין שזה הסוף, בגלל שהוא מצפה לשקיעה של הווריירס.
- לברון מקטין שוב את הנפח התקשורתי של ההודעה.
- המשפחה מעל הכל.
- לברון הוא אגו מניאק?
- לברון רוצה לבנות בעצמו שושלת חדשה בקבוצה הכי מפורסמת בארה"ב.
ועכשיו נפרט קצת יותר:
הדיבורים על המעבר ללייקרס החלו כבר לפני שנה ואף אחד לא מופתע מההחלטה הזו. יש ללברון את כל הסיבות שבעולם לעשות זאת, החל מהרצון המשפחתי לגור שם (בבעלותם שתי אחוזות בעיר), דרך הרצון להיות שותף להחזרת המועדון המפואר לצמרת הליגה ועד הפוטנציאל העסקי שיש לו בעיר הזאת.
סביר להניח שמערכת היחסים המקולקלת בינו לבין הבעלים של קליבלנד, דן גילברט, תרמה גם להחלטה לעזוב, ביחוד אם הוא משווה אותו למגי'ק ג'ונסון החייכן והשמח, שאיתו הוא יעבוד בלייקרס. יתכן וזו הסיבה שהוא הסכים לחוזה ארוך שיאפשר לקבוצה לתכנן טוב יותר את פעולותיה. סיבה נוספת לחוזה הארוך היא ההבנה שיהיה לו קשה לקבל חוזה כזה בגיל מבוגר יותר.
לפני שמונה שנים לברון פירסם את "ההחלטה" לעבור למיאמי בשידור טלוויזיה מתוקשר ובטקס בומבסטי, שזכה לביקורות רבות. ארבע שנים אחר כך הוא הוריד פרופיל ופירסם את "ההחלטה 2" במכתב אישי בעיתונות הספורט, עם נימוקים רגשיים לחזרה לקליבלנד. עכשיו יצאה הודעה לקונית מסוכנות השחקנים שלו, כאילו מדובר בהחתמה של שחקן בסדר גודל של עומרי כספי, ולא בכוכב הגדול ביותר בספורט האמריקאי. יכול להיות שעכשיו זה רק ביזנס?
לא ברורה לי הסיבה לפרופיל הנמוך שהוא נוקט בו הפעם, אבל לברון הוכיח בעבר שהוא יודע לקרוא מפה ולסמן מגמות בעולם הכדורסל הן בפן המקצועי/ניהולי והן בפן התקשורתי. פגרת הליגה ותקופת החתמות השחקנים השתנתה אחרי המשדר ההוא והפכה להתרחשות מטורפת ומושכת עניין לא פחות מהמשחק עצמו. למרות זאת, אני מצפה ומקווה שהוא יסביר את המהלך באופן אישי ולא יסתפק בהודעה קצרה.
Credit to "Magic Johnson" Facebook page
המעבר של לברון למיאמי שינה את מאזן הכוחות בין הבעלים לשחקנים, ובעיקר הכוכבים שביניהם. מאז עיקר הכח הוא אצל השחקנים. הם הפנים של הליגה והם מביאים את ההכנסות הגדולות ולכן הם גם מחליטים היכן ישחקו ויש להם יכולת להשפיע על המעבר שלהם בין הקבוצות. עכשיו הוא הולך להשפיע שוב על אופן ההתנהלות של הליגה ואפילו בצורה דרמטית יותר. יתכן מאוד שבגללו הנהלת הליגה תפסיק להתלבט ותשנה את מבנה הפלייאוף.
הדיבורים על כך שאין שיווין בין האזורים ועל כך שההעפלה הסימטרית לפלייאוף של שמונה קבוצות מכל איזור מכניסה לפלייאוף קבוצות חלשות יחסית, קיימים כבר תקופה ארוכה. פורסם כבר שהקומישינר אדם סילבר שוקל ברצינות את שינוי השיטה כך שמאזן הקבוצות יקבל משקל גדול יותר לעומת השיוך הגיאוגרפי שלהן. שיקלול כזה יכול להעלות לפלייאוף, לדוגמא, עשר קבוצות מהמערב ושש מהמזרח.
אם בעבר היה קושי פיזי לנייד קבוצות למשחקי פלייאוף מקצה אחד של היבשת לקצה השני, הרי היום התחבורה יותר נגישה והניוד פשוט יותר, גם אם מדובר בסידרת פלייאוף המחייבת נסיעות הלוך ושוב. ניתן גם להקטין את כמות המשחקים בעונה הרגילה על מנת לרווח את הפלייאוף.
האפשרויות לשינוי הן רבות והנקודה החשובה היא שהנהלת הליגה הרבה יותר פתוחה לכך מאשר בעבר.
המעבר של לברון מערבה מסיט עוד יותר את מטוטלת האיזון בין האיזורים ולדעתי יזרז משמעותית את קבלת ההחלטה לשינוי, אולי אפילו יותר מהר ממה שאנחנו חושבים.
בלתי אפשרי לכתוב על לברון ללא ההשוואה המתבקשת לג'ורדן, שהיה כנראה שחקן טוב יותר, אבל לא שינה את עולם הכדורסל. לברון יזכה כנראה בפחות אליפויות, אבל הוא השפיע הרבה יותר על הדרך בה מנוהל ומתנהל הכדורסל האמריקאי.
כתבתי בעבר על לברון ואכתוב כנראה עוד בעתיד מכיוון שאפשר לאהוב או לתעב אותו, אבל אי אפשר להישאר אדיש אליו.
