לא שווים?

למה ספורטאיי ענק שמגיעים לצמרת הדירוג העולמי ונגיעה ממדליה אולימפית זוכים לביקורת וזלזול, בעוד כדורגלנים בינוניים, שרחוקים שנות אור מהצמרת העולמית, זוכים לחיבוק שלכם?

נתחיל בגילוי נאות – אנחנו לא מבינים כלום במקצועות האולימפיים, נאדה. למעלה מכך, זה גם לא באמת מעניין אותנו. נכון, כל כמה שנים אנחנו מנסים להיזכר מה זה ווזארי ואם יעל ארד זכתה בכסף או בארד (למה לעזאזל זה כל כך מבלבל?!), אבל כמו כל יהודי טוב, אולימפיאדה מבחינתנו סתם מזכירה את הטבח במינכן. לכן, כל מה שתקראו כאן נובע מבורות ספורטיבית עמוקה, ומהווה תיאור של תחושותינו האישיות.

ישנם כמה עשרות חבר׳ה, אולי אפילו מאות, אנונימיים לרובנו המוחלט, שקורעים את התחת במשך שנים. מתאמנים, נוסעים לתחרויות על חשבונם, מתמודדים עם אנטישמיות או סתם שנאת ישראלים, והכל כדי לזכות בהכרה שהם מאד טובים במקצוע מסוים שבשלב מסוים בחייהם החליטו לעסוק בו. ההחלטה לעסוק בו לא נבעה משאיפתם לתהילה, בטח לא לכסף, ומבחינתנו, זו שאלה לפסיכולוגים להבין את הסיבות שמביאות אדם לבחור לעצמו דרך חתחתים שבסופה, במקרה הטוב, יהיה לו סיכוי קטן, (מה זה קטן? פצפון, זעיר) לזכות בשתי שניות של תהילה. מנגד, הסיכוי לכישלון נראה גדול לפחות כמו הסיכוי שהפועל ת”א של גוטמן תשחק כדורגל הגנתי ומבוקר.

למה זו עבודה לפסיכולוגים? כי במהלך היום יום, חלק לא קטן מהחבר’ה האלה מממנים את עצמם או משתמשים בהורים כספונסר. אף גורם רשמי לא דואג להם לתנאים ראויים, למקום להתאמן בו, להירשם לתחרויות או אפילו לטוס לשם. גם על סיקור תקשורתי מקצועי אין ממש מה לדבר, כמו גם על עידוד, תמיכה, או סתם להגיד – “אנחנו מאחוריך!”. אין לאותם ספורטאים שום ביטחון תעסוקתי ליום שאחרי. לעזאזל, אין להם ביטחון תעסוקתי אפילו ביום יום.

ואת כל זה הם מקריבים לשם מטרה אחת ויחידה – כדי להיות הטובים בעולם בתחומם. אם לא הכי טובים, אז בעשירייה, ואם לא שם, אז לפחות בשלושים. האם יש תחום שבו אתם רואים את עצמכם כאחד מהשלושים הטובים בעולם? מהאלף? אני מניח שלא. הכדורגלנים שלובשים את החולצה של הקבוצה האהודה עליך (ולא משנה אם זו החולצה הירוקה, הצהובה או האדומה), האם הם חלק מהאלף הטובים בעולם? ממש לא. ועדיין, הם זוכים לדחיפה שלנו, לאהדה שלנו, לתמורה עבור ההשקעה שלהם, גם אם לא הביאה אותם הכי רחוק שאפשר.

לכן, קשה לראות את החבר’ה האלה. אלה שנערכים שנים לרגע שבו יכבשו את ליבה של מדינה שלמה, ולעיתים נכשלים. קשה לנו שקוראים לזה כישלון, כי בראייתנו, הם עשו הכל חוץ מלהיכשל. החבר’ה האלה נתנו הכל כדי להיות הכי טובים במה שהם עושים, וגם אם הם במקום השלושים בעולם ושהותם בריו הסתכמה בטקס הפתיחה פלוס כמה שניות, אנחנו צריכים להיות גאים בכולם.

אנחנו גאים מאד בהישג האדיר של ג’רבי או ששון שעשו מהם חגיגה (מוצדקת ככל שתהיה), אך לא בעובדה שהצליחו לשכוח מהאחרים. אנחנו גאים גם בדווידוביצ’ים שכמעט נגעו במדליה ובשטילובים שלא הצליח להטביע חותם, ומייחלים ליום בו נפסיק להיות כפויי טובה, נעריך אותם על המעמד הרם אליו הגיעו וניתן להם את הכוח להמשיך לנסות ולעשות אותנו גאים.

לא שווים
Credit to “Alexander Shatilov” Facebook page
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!