לראשונה מזה 7 שנים ובפעם השנייה בלבד ב-13 השנים האחרונות, עונת 19/20 בליגת העל בכדורסל נפתחה ללא החוק הרוסי. מטרתו של חוק זה, אשר אומץ לראשונה בשנת 2006 ולווה במעטפת חוקים נוספת אשר השתנתה משנה לשנה, הייתה קודם כל לשמור על מקומו ופרנסתו של השחקן הישראלי בליגה המקומית. אך האם באמת היה בו צורך?
טענות רבות עלו כנגד החוק במהלך השנים, חלקן מוצדקות יותר וחלקן פחות, אך שלוש טענות עיקריות היו ונותרו הבסיס לביטול החוק בקיץ האחרון. תחילה, טענו המתנגדים כי מכיוון שהחוק מספק לשחקנים הישראלים דקות משחק מובטחות מדי ערב, הוא למעשה פוגע בהתקדמות השחקן הישראלי, לו אין מוטיבציה להשתפר ולהילחם על הדקות שלו.
שנית, קיום החוק גרם להתרחבות משמעותית של שוק שכמעט ולא היה קיים לפני – שוק המתאזרחים. קבוצות רבות החלו בחיפושים אחר שחקנים (בעיקר אמריקאיים) בעלי שורשים יהודים, אשר יכולים לקבל אזרחות ישראלית תודות לחוק השבות. בשנים האחרונות שוק זה התרחב למימדים שלא נראו בעבר, חלקית בגלל דוגמאות בהן הסיבה לקבלת האזרחות הייתה מפוקפקת למדי.
הטענה השלישית היא מקצועית הרבה יותר ומגיעה בעיקר מצדם של המאמנים ואנשי המקצוע, והיא חוסר הגמישות בניהול המשחק. החוק הרוסי גרם למאמנים לחשוב פעמיים ואף שלוש לגבי כל חילוף שהם מבצעים והאם הוא עומד בדרישות המגבילות, מה שגרם לכך שהמון פעמים נאלצו לבצע חילופים מסיבות שאינן בהכרח מקצועיות.
לאחר סכסוכים רבים ואף שביתה קצרה (בעונת 18/19), הגיעה לבסוף מנהלת הליגה להבנות עם ארגון השחקנים, בהן הוחלט כי החוק הרוסי במתכונתו הנוכחית יבוטל, ובמקומו יחויבו הקבוצות לשתף שחקן ישראלי אחד בלבד בכל זמן על המגרש, בנוסף להורדת מספר השחקנים הזרים אשר יכולים להירשם לטופס המשחק (משישה לחמישה). מעבר לכך, החל מהעונה הבאה יוחל "חוק המתאזרחים" החדש, אשר מגדיר את השחקנים המתאזרחים כ"אזרח ישראלי חדש" כל עוד חלפו פחות מ-4 שנים מאז קבלת אזרחותם, ומגביל את הקבוצות ברישום של שני "אזרחים חדשים" שכאלה בלבד.
מבלי להיכנס לטענות בעד ונגד החוקים החדשים, הגיעה העת לבדוק כיצד החוקים שהונהגו במהלך העונה החולפת השפיעו על דקות המשחק של השחקנים הישראלים, זאת בהשוואה לעונה הקודמת – עונתו האחרונה של החוק הרוסי.
נכון, הליגה חזרה לפעילות ועודה מתקיימת, אך המתווה בה חזרה הוא שונה, כאשר אנו רואים נוכחות גדולה יותר של שחקנים ישראלים, צעירים בעיקר, המקבלים הזדמנות בליגה הראשונה, הזדמנות שאותה כנראה ולא היו מקבלים במידה והעונה הייתה ממשיכה כרגיל.
לכן, כל הנתונים אשר יוצגו במהלך הטקסט מתייחסים אך ורק למשחקים שהתקיימו עד לפגרת הקורונה (עד למחזור ה-21) ואינם כוללים את משחקי סיום העונה, אליהם אתייחס בהרחבה עם תום העונה.
בזכות ולא בחסד
כבר במהלך חודש פברואר, מיד לאחר חלון הנבחרות המוצלח של הנבחרת בכחול-לבן ו-19 מחזורים בתוך העונה, הכריזה מנהלת הליגה בגאווה על הצלחתם של החוקים החדשים. הנתונים אותם הציגו לא השתנו בהרבה במהלך שני המחזורים הנוספים והם אכן, באופן ברור למדי, מוכיחים את טענותיהם של המתנגדים לאורך השנים – השחקן הישראלי לא צריך שיבטיחו לו דקות, הוא מסוגל להרוויח אותן בזכות עצמו.
בעונה שעברה, בה הובטחו לישראלים מינימום של 40% מסך הדקות הכללי, לקחו הישראלים חלק ב46.1%. זאת אומרת, 6.1% בלבד מעל המינימום. העונה, בה 20% מהדקות בלבד הובטחו לישראלים, נמצאו הישראלים על המגרש ב-47.6% מהזמן. משמע 27.6% מעל המינימום!
לא רק שביטול החוק הרוסי אינו פגע בדקות המשחק של הישראלים, הן אף עלו בהשוואה לעונה שעברה.
אך, כידוע, מספרים אלה כוללים גם את השחקנים המתאזרחים ובניגוד למנהלת הליגה אשר נמנעת לעשות זאת מסיבות פוליטיות, אנו יכולים להציג בפניכם גם את הנתונים שנוגעים לבוגרי מחלקות הנוער בישראל בלבד (Home Grown Players). החלוקה אינה בהכרח תואמת בשלמותה להגדרות אשר יכנסו לתוקף בעונה הבאה, אך היא כן מפרידה בין שחקנים שגדלו בישראל לבין שחקנים שקיבלו אזרחות מתוקף חוק השבות או מסיבות אחרות.
ובכן, גם כשאנו מוציאים מהמשוואה את המתאזרחים, אנו יכולים לראות שבעוד שבעונה שעברה לקחו בוגרי מחלקות הנוער חלק ב-35.7% מסך הדקות, העונה הם עשו זאת ב38.4% מהזמן – הפרש של 2.7%, אשר גבוה אף יותר מההפרש הכללי, דבר המעיד על כך שחלקם של המתאזרחים בעוגת הדקות דווקא הצטמק.
מתי הם משחקים?
אוקיי, אז כמות הדקות אכן עלתה, אך מתי נמצאים הישראלים על המגרש? האם הם מקבלים יותר דקות בתחילת המשחק? באמצע המשחק? האם הם נמצאים על הפרקט ברגעי ההכרעה?
בתרשים שלפניכם תוכלו לבחון זאת בהרחבה. התרשים מציג השוואה פר דקת משחק עבור 2 העונות האחרונות, כאשר החלק העליון מתייחס לכלל הישראלים (כולל מתאזרחים) בעוד החלק התחתון מתייחס ליוצאי מחלקות הנוער בישראל בלבד. כל שורה מחולקת לפי רבעים (והארכה, הכוללת גם הארכות שניות, שלישיות וכו') וכל רבע מחולק לדקות, כאשר כל ריבוע (משמאל לימין) מייצג דקה שלמה.
מעל כל חלק ישנו מקרא המציג את טווח הצבעים לפי אחוז השחקנים הישראלים שנמצאים על המגרש בכל דקה נתונה.
מבלי להתעמק, מיד ניתן לראות עובדה אחת ברורה הנכונה לשני החלקים – סקאלת הצבעים גדולה הרבה יותר העונה מאשר בעונה הקודמת. משמע שבעוד שברוב חלקי המשחק בעונה שעברה אחוז הישראלים שהיו על הפרקט נשאר יחסית יציב, העונה היו תנודות גדולות הרבה יותר.
עוד אנו רואים שלמרות ההבדל הצפוי באחוזים, כמעט ואין הבדל בצבעים בין כלל הישראלים לבוגרי מחלקות הנוער בלבד. זאת אומרת שאין דקות מסוימות (מלבד הארכות, בהן אגע בהמשך) בהן יש מספר רב של מתאזרחים על המגרש באופן קבוע, או להפך.
מבחינת דקות המשחק, ניתן להבחין כי כלל הליגה נהגה בשיטה דומה בכל הנוגע לחמישיות שפתחו את המשחק ואת המחצית השנייה. בעונה שעברה הנתון בדקות אלה עמד על 40% (מינימום, להזכירכם) כמעט בדיוק עם סטיות קטנות בלבד, בעוד העונה נטו המאמנים לפתוח לעיתים עם ארבעה זרים, כאשר הממוצע בדקות הפתיחה עומד על כ-36% עבור כלל הישראלים וכ-28% עבור בוגרי מחלקות הנוער. הדקות בהן ישנה נטייה ברורה לשתף חלק גדול יותר מהישראלים הן דקות הסיום של שלושת הרבעים הראשונים (ותחילת הרבע השני), דקות המוקדשות בדרך כלל למנוחה עבור השחקנים הבכירים.
הבדל בולט נוסף מתגלה דווקא בהארכה. אנו רואים כי העונה, בוגרי מחלקות הנוער לקחו חלק מאוד משמעותי בדקות אלה. הסיבה לכך היא די פשוטה, למען האמת. הפועל גלבוע/גליל, בין הקבוצות אשר משתפות הכי הרבה בוגרי מחלקות נוער בליגה וקבוצה שמשחקת העונה ללא מתאזרחים, היא הקבוצה ששיחקה את המספר הרב ביותר של הארכות העונה, ולכן הנתונים מושפעים מכך באופן ישיר ולא ניתן להסיק מהם מסקנות יוצאות דופן.
ומה לגבי הרבע הרביעי?
על הנייר, הנתונים מהרבע המכריע מעודדים מאוד. קודם כל, ישנה נוכחות גדולה יותר של שחקנים ישראלים (בשני החלקים) העונה לעומת העונה שעברה. שנית, לא רק שהנתונים גבוהים מהעונה הקודמת, הם גם גבוהים יחסית לשאר חלקי המשחק. עם זאת, יש דבר אחד חשוב שעלינו לקחת בחשבון כאשר בוחנים את הרבע האחרון – גרבאג' טיים*. פעמים רבות, בהן ההפרש גבוה והמשחק "גמור", הדקות האחרונות במשחק הופכות לזמן בו הצעירים (בעיקר ישראלים) מקבלים את ההזדמנות להרגיש קצת את הפרקט. לכן, עלינו לבצע הפרדה בין המצבים ולבחון את הנתונים בהתאם.
*גרבאג' טיים – נוגע לרבע הרביעי והארכה בלבד. הפרש של 25 נק' ומעלה כאשר נותרו 8-10 דקות. הפרש של 20 נק' ומעלה כאשר נותרו 6-8 דקות. הפרש של 15 נק' ומעלה כאשר נותרו 2-6 דקות. הפרש של 10 נק' ומעלה ב-2 הדקות האחרונות. הפרש של 8 נק' ומעלה בדקה האחרונה.
בתרשים הנ"ל נוכל להתעמק בנתוני הרבע האחרון ולהשוות בין כלל הדקות לבין דקות שאינן כוללות גרבאג' טיים. בדומה לתרשים הקודם, החלק העליון מתייחס לכלל הישראלים בעוד התחתון לבוגרי מחלקות הנוער בלבד. הפעם, התרשים כולל את עונת 19/20 בלבד.
השורה הראשונה בכל חלק למעשה תואמת לנתונים מהתרשים הקודם, כאשר השורה השנייה מייצגת את הנתונים שאינם כוללים גרבאג' טיים. בשני החלקים אנו רואים הבדלים מינורים בדקות הראשונות (משמאל לימין) של הרבע הרביעי, אך ככל שמתקרבים לסיום המשחק ולדקות ההכרעה ההבדלים, כצפוי, גדלים בצורה משמעותית. למעשה, אם נשווה את דקות ההכרעה בלבד (ללא גרבאג') לעונת 18/19, נקבל מספרים כמעט זהים (קצת מעל 40%) המוכיחים לנו שלמרות העלייה הכללית, בדקות הסיום עדיין מעדיפים המאמנים לתת לשחקנים הזרים להכריע את המשחק.
עדיין מוקדם לדעת האם ביטול החוק הרוסי יתרום לעתידו והתקדמותו של השחקן הישראלי, אך בשלב זה אנו כן יכולים לקבוע שבהכרח אינו מזיק. המאמנים קיבלו את הגמישות (היחסית) אליה ייחלו, התחרות על דקות המשחק התעצמה וכל זאת מבלי לפגוע במעמדם של הישראלים ובחלקם בעוגת הדקות.
עם הזמן, נדע לבחון האם החוקים החדשים אשר יכנסו לתוקף בעונה הבאה, בנוסף לפגרת הקורונה והשפעותיה הכלכליות יעצימו עוד יותר את מעמדו של השחקן הישראלי או שמא עזיבתם של שחקנים בכירים כמו תומר גינת, איתי שגב ואולי נוספים בהמשך לקבוצות אירופאיות תוביל דווקא לכך שהתלות בשחקן הישראלי תרד.
לאלון יש דף פייסבוק נהדר המרכז ניתוחים נרחבים על ליגת העל בכדורסל. מוזמנים לעקוב אחרי Box Out
