ערן לוי יחגוג באוגוסט הקרוב 33 קייצים. דווקא עכשיו הוא חווה את השנה הטובה ביותר שהייתה לו בקריירה. לפתע, בשלהי הקריירה, אחרי כל כך הרבה שנים של בין לבין, כל כך הרבה שנים שהוא לא מימש את הפוטנציאל שלו כי היה עסוק בהרבה מאוד דברים שלא תמיד קשורים בכדורגל, אחרי שעבר כל כך הרבה מאמנים שלא ידעו איך לאכול אותו והוא היה עסוק באיך לא להתנגח איתם, הגיעה העונה הנוכחית.
9 שערים ו-9 בישולים ב-24 משחקים בלבד, יכולת מדהימה שהובילה להופעת בכורה בנבחרת ישראל, ואת קבוצתו מכבי נתניה, לעונה הטובה ביותר שלה מאז הימים המאושרים של דניאל יאמר בקופסא לפני עשור. הדבר הכי כיפי בהקשר של ערן לוי הוא לראות איך ברגע אחד הוא קיבל את האהבה הגדולה מעולם הכדורגל. מהקהל, מהתקשורת ומכל מי שמעורב בענף. אחרי שנים שהתואר "כישרון מבוזבז" היה דבוק אליו, השנה סוף סוף הוא הגיע לקונצנזוס. עדיין יהיו דיבורים על משקל העודף, עדיין יהיו שיחות מביכות על תפריט התזונה של החלוץ, אבל השנה זה נשמע פחות ופחות. עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם למה פתאום הגיע פרץ האהבה הגדול הזה ללוי.
ככל שאני מזדקן יותר, אני מרגיש שאם אני אעשה סקר סביב האנשים שסובבים אותי בחיים ואשאל אותם אם אנחנו כחברה, נסוגים מבחינת הסבלנות והסובלנות כלפי הזולת, התשובה תהיה חד משמעית שכן. יש אווירה של קיצוניות גדולה שנכנסה לחברה, אם זה בגלל הטכנולוגיה שמתפתחת במהירות הבזק והחשיפה המיידית לכל דבר שאנחנו רוצים או לא רוצים להיחשף אליו או אם זה בגלל נבחרי הציבור שלנו, שגורמים לשיח החברתי להיות אלים יותר, התחושה הרווחת היא שאתה חייב לבחור צד כלשהו, לא משנה אם זה ספורט או פוליטיקה. הכל נהיה או שחור או לבן. אין אפור, אין אמצע. צריכים לחשוב פעמיים לפני שמביעים דעה, צריכים לשים לב שאנחנו לא מעליבים מישהו בדרך כי היום אי אפשר לדעת מאיפה השיימינג יבוא.
אותו הדבר קורה גם בספורט. הקיצוניות החלה להשתלט בשנים האחרונות על הענף מבחינת הקהלים, השנאה והיריבות. עושה רושם שהסביבה גורמת לנו להיות אנשים קשים יותר וחסרי סבלנות. יחד עם זאת, כשנכנסים לעולם הספורט בכלל ולעולם הכדורגל בפרט אנחנו מגלים גם צד רך יותר בעצמנו. כקהל כדורגל אנחנו יודעים ורוצים להעריך עבודה קשה. אנחנו לא אוהבים שדברים באים לאנשים אחרים בקלות מדי. אנחנו אוהבים הצלחות, אוהבים מצליחנים, מעריצים אותם ולעיתים גם סוגדים להם, אבל רוצים אותם עם הרגליים על הקרקע, שלא ישכחו מאיפה הגיעו ויתנו הרגשה שהם בני אנוש בדיוק כמונו, אלה שיושבים בסלון וביציע. אנחנו נעדיף ברובנו את ליונל מסי, נחזק באדיקות את התדמית שלו ונרים לו בכל הזדמנות באומרנו כי סוד הקסם שלו הוא לא מה שיש לו ברגליים, אלא היכולת שלו להיראות ולהתנהג בצורה כל כך צנועה אנושית. את הנמסיס ממדריד, שמוריד חולצה לאחר כיבוש שער ומבליט את שריריו, אנחנו נעריך, אבל יהיה קשה ללכת אתו עד הסוף. ננציח את השחצנות שדבקה בו במשך השנים.
אנחנו נעלה על כפינו קבוצה קטנה שלקח לה הרבה שנים להגיע למצב שהיא הגיעה אליו כיום, שסבלה מירורים בלי די, אבל ברגע שהיא תתחיל לסכן את השוויוניות, ניקח צעד אחורה. פתאום נחשוב מחדש על הליטוף שנתנו ל"מאמי" החדשה שלנו ובמקום זה נשים לה גוף עם הכתף, כדי לבדוק שהיא יודעת שאסור לה להרים את האף בצורה מוגזמת. ליברפול ומילאן יעניינו אותנו כמו הפועל איכסל והפועל מרמורק בגלל שגדלנו בכלל על קבוצות אחרות, אבל ברגע שליברפול השוותה אי שם ל-3:3 בגמר ההוא באיסטנבול אנחנו נהפוך ברגע אחד להיות כמו אחד ממנויי הקופ וכבר נרצה שהיא תשלים את המהפך עד תום.
אנחנו ברובנו לא נדע מי זה פאביו גרוסו עד הדקה 119 אי שם בחצי גמר מונדיאל 2006, אבל כשנגלה אותו, נשמח כל כך שהוא כבש את השער הזה ולא טוטי או פירלו. אנחנו נזכור לקאקה כל הקריירה את העובדה שהוא גדל כברזילאי ממעמד מצוין ברחובות סאו פאולו ולא כמו רוב בני דורו בפאבלות הקשות של ריו דה ז'ניירו או סלבדור. נעשה חיים קשים לכל אותם כשרונות שמנפחים להם את האגו בגיל 15 והדבר הזה משפיע עליהם בצורה כל כך שקופה. נהיה כל כך חסרי חיבה לשחקנים כשרוניים שהקריירה התפספסה להם כי הם היו עצלנים. "איזה עצלן זה, מה היה יכול להיות ממנו" נזמזם בכל הזדמנות כשהם יעלו לנו לראש.
אבל שלא תבינו לא נכון, הדברים האלה לא קורים כי אנחנו אנשים קשים כל כך. זה לא כי הצלחה מינורית גורמת לנו לפרגן והצלחה כבירה משנה את המצב לקנאה מטורפת. אנחנו פשוט אוהבים לראות את התיקון חי ונושם לנו מול העיניים. אנחנו אוהבים לראות שמישהו או משהו משנה את עורו, גם אם זה לא קשור אלינו ישירות, ובמיוחד אם כן. ערן לוי עבר עם עצמו בשנים האחרונות משהו שתואם את סוג הדברים שהכי כיף לנו כבני אדם לראות מהצד. מלכלוכית מושמצת לסינדרלה. וכולם אוהבים את סינדרלה.
