תרשו לי לשאול אתכם שאלה חובבי כדורגל נכבדים.
מה אומרים לכם השמות הבאים: וינסנט אניימה, ג'ובאני רוסו, דרק בואטנג, איגבני יעקובו, אנז'יי קוביקה ודימיטרי אוליאנוב? התרגשתם נכון?
עכשיו תסתכלו על ליגת העל שלנו, קחו כמה דקות למחשבה, ועם יד על הלב תגידו לי כמה זרים מהעונה הנוכחית יעלו בקרבכם חיוך גם עוד 20 שנה.
אם גם אתם נעים באי נוחות בכסא שלכם זה מהסיבה הנכונה. מלבד פדרו גלבאן, שאוטוטו סוגר כאן עשור ומבחינתי הוא כבר מזמן ישראלי, שאר השחקנים עדיין לא הותירו חותם.
איך יודעים זאת? מספיק לקרוא ולנתח את אינספור הדיווחים על ארון שוינפלד שחולם על הנבחרת וניקיטה רוקאביצה שהחל בתהליך אזרחות.
צמד חלוצים חביבים שאחרי שנה אחת סבירה ותמימה מסומנים בתור הדבר הבא.

יש לומר שהלוואי והנבואות יתגשמו, אבל ברור לכל בר דעת שיש לכך מחיר. והוא יקר. ועכשיו חברים וחברות המחיר עלה: החל מהעונה הקרובה 6 זרים בליגת העל, כך הודיעה היום מנהלת הליגה. אז כן, יבואו התומכים במהלך שיגידו שצריך להעלות את הרמה ובשביל להיאבק בצורה רצינית במפעלים האירופים זהו צעד מתבקש. אבל ליגת האלופות לא מעניינת אותי וגם לא הליגה האירופית. מה שכן מעניין אותי זה נטע לביא, דוד קלטינס, דור פרץ, דן ביטון, מהדי זועבי ועדן שמיר. שישה ישראלים, כמספר הזרים שמותר, שקיבלו, במקרה או לא, את ההזדמנות להוכיח שיש כאן עתיד ולקחו אותה בשתי ידיים.

והבנתם נכון: אותי מעניין העתיד של נבחרת ישראל. ההחלטה הזו היא רעה לשחקנים המקומיים שאם עד כה היו בעדיפות שנייה כעת קיבלו מכה נוספת למעמדם. הבכירים ירוויחו יותר ממה שהם שווים, הצעירים יצטרכו להתפשר ועוד לא דיברתי על הליגה הלאומית.

כדורגל ישראלי? הצחקתם אותי.