כולם משתגעים על דני

// מאת תומר רוזנשטיין

אפתח בוידוי – כבר כמה חודשים אני מוצא את עצמי מבלה שעות ארוכות בלילות בחיפוש אחר כל אזכור של דני אבדיה באתרים אמריקאיים כאלה ואחרים. ובטוויטר. ותכלס גם באתרים ישראליים שממחזרים כתבות מאתרים אמריקאיים (בלי להזכיר שמות). קורא כל Mock Draft (חיזוי של אנליסטים שונים לגבי איזה שחקן ייבחר באיזה מקום ועל ידי איזו קבוצה בדראפט ה-NBA הקרוב); כל ניתוח על מידת התאמתו של אבדיה לקבוצה מסוימת; כל ביקורת על מכניקת הזריקה שלו (שהשתפרה פלאים לא?). מתרגש מציוץ של מייק שמיץ על עוד משחק מעולה של דני בליגה הישראלית המתקמבקת, מתעצבן מתחזית שממקמת אותו רק בבחירה העשירית (מה לא למדתם כלום מדונצ׳יץ׳?!).

במהלך אחד הלילות האחרונים שבהם חזרתי על הכרוניקה הידועה מראש הזו, עצרתי רגע כדי לתהות – למה בעצם? למה אני כל כך מתרגש מילד בן 19 שאני לא מכיר, שהולך לעשות רילוקיישן לארה״ב ולפצוח בקריירת כדורסל? החלטתי לנצל את הזמן שהקורונה פינתה, ולנתח בצורה מעט שקולה יותר, מה גורם לי, ונדמה שלעיתים גם למדינה שלמה, להתרגש כל כך מילד מוכשר בכדורסל.

דני אבדיה ואוהדים
דרך דף הפייסבוק "איגוד הכדורסל בישראל – ע"ר"

 

רגע לפני שאשתף אתכם במסקנותיי, צריך להגיד. הבסיס לכל הסיפור הוא שדני אבדיה, כאמור, ממש ממש מוכשר בכדורסל. להתכחש לזה תהיה גניבת דעת גדולה – הוא מאוד טוב במשחק הזה. כל סיבה נוספת שאפרט נכונה ורלוונטית מבחינתי, אבל לא הייתה מדוברת בכלל אם לא האמת הדי פשוטה הזאת. למעשה, לא תהיה הגזמה פרועה מצידי להגיד שיכול להיות שדני אבדיה הוא שחקן הכדורסל הכי מוכשר שהיה פה. כלומר הישראלי. כלומר, נדבר גם על זה. אז אחרי ההקדמה הארוכה הזו, הנה רשימה קצרה של הסיבות לכך שכולנו משתגעים על דני.


אלפא דוג

אבדיה הוא לא רק שחקן כדורסל מעולה ומוכשר, יש בו הרבה מעבר לזה. מעין כוכבות, ווינריות. או כמו שהגדרתי את זה, דני אבדיה הוא אלפא דוג של כדורסל. אפשר היה לראות את זה בטורנירי הגילאים הצעירים בהם הוביל את הנבחרת, או בתנועת ה״ביי ביי״ שעשה לאוהדי ספרד בגמר אליפות אירופה. בכך שהצטיין בכל מסגרת צעירה בה שיחק, ואחרי שנה – שנה וחצי של הסתגלות, הוא מצטיין גם בקבוצת הבוגרים של מכבי תל אביב.

שוב, אני לא מתכוון בכך רק לזה שהוא שחקן איכותי, אלא לאופן שבו הוא מתנהל עם האיכויות שיש לו. האופן בו הוא מככב במשחקים חשובים,  מתמודד עם אתגרים ועם לחץ. לא מפחד להראות את עצמו, לבלוט, להוביל. אם עוד לא הבנתם את כוונתי, בוא ניעזר בהשוואה קלה. תנסו להיזכר בעומרי כספי לפני שעבר ל-NBA. הוא היה שחקן טוב ומוכשר. אבל בשום שלב הוא לא היה כוכב. גם בנבחרת ישראל, כשהיה מגיע בפגרות הקיץ, לרוב הוא לא הצליח לקחת על עצמו את הנבחרת, להנהיג. וכמובן שעומרי כספי שחקן מעולה, שעשה דברים גדולים ומרגשים – אבל לעצם הדיון, דני אבדיה הוא בחור כריזמטי, כוכב, ווינר, אלפא דוג. וככזה, כמו עם מנהיגים ואנשים בולטים מחוץ לכדורסל, הוא ממגנט אליו את תשומת הלב.

*אגב, מי שלא יצא לו לצפות בתכנית האירוח של עומרי כספי, בפרק הראשון שבו אירח את אבדיה – מומלץ בחום. הדיסוננס בין הדמות הווינרית והדומיננטית שאבדיה על המגרש, לבין הצעיר האנושי והמעט ביישן שמתגלה שם מרתקת בעיניי.

 

תסמונת גל גדות

הסיבה הבאה לא נעוצה דווקא באבדיה, אלא יותר בחברה הישראלית שסובבת אותו. אפשר לקרוא לזה תסמונת גל גדות, דניס לויד, אסף גרניט, אסף אבידן, waze, מובילאיי או עדה יונת. המשותף לכולם הוא שאנחנו ממש אוהבים לאמץ הצלחות של ישראלים אחרים בחו״ל. להתגאות בהם, בין אם זה בסרטי וונדר וומן, או אקזיט של מיליארדי דולרים, כאילו לכולנו מניות בהצלחה.

אני לא מתיימר לנסות ולנתח לעומק את התופעה, אבל אני מאמין שמדובר בשילוב של רגשי נחיתות מסוימים הטבועים בכולנו, בשילוב של ״גאוות יחידה״ ותחושת שייכות. נוסף על היותנו מדינה קטנה, שבה באמת כמעט כולם מכירים מישהו שמכיר מישהו שמכיר את המאמן של אבדיה בילדים א׳. הערת שוליים ראויה לציון היא שכמו שאנחנו מתרגשים ומאמצים את הצלחותיהם של ישראלים, אנחנו די מהר גם מפנים להם את גבינו, כשהם פחות מצליחים, או חס ושלום כשהם מתנכרים לישראליותם.


כישרון ונעורים

דני הוא לא רק מוכשר, הוא גם צעיר. אני יודע, זה לא סקופ מרעיש, אבל בעיניי זו נקודה חשובה נוספת להבנת הבאזז שנוצר סביבו. דני אבדיה הוא כישרון, עתידו עוד לפניו, הוא צעיר מבטיח. וככזה, הוא בעצם בעלייה, אנחנו מתרגשים ממה שהוא יכול להיות, מדמיינים לאילו גבהים הוא עוד יכול להגיע. כל מי ששיחק משחקי וידאו ספורטיביים, או עקב אחרי קבוצת הנוער של המועדון אותו הוא אוהד, מכיר זאת – תמיד תעדיף את השחקן הצעיר והמבטיח, שיכול עוד להשתפר, על פני המוצר המוגמר, השחקן הבשל. שחקן מבוגר הוא מה שהוא, זה מה יש. וגם אם מה שיש הוא מעולה, הוא לא יהיה טוב יותר מעכשיו. לעומת זאת, את השחקן הצעיר והמוכשר תמיד אפשר לדמיין מתפתח, משתפר, נהיה כוכב.


הפיכת ה-דֵּנִי ל- דָּנִי

אני מגיע לנקודה האחרונה, ואולי החמקמקה ביותר מבין כל הסיבות שפירטתי. קשה להתכחש לכך שכששומעים את השם דֵּנִי אבדיה, עולה שאלה בנוגע למוצאו של האדם. נכון, גם השם יוֹבֵל, שמו של חברו והישראלי המבטיח השני של מכבי תל אביב, לא מאוד נפוץ (חוץ מאצל אנשים שנולדו בשנת 1998), ובכל זאת, לדני אבדיה יש צליל זר.

חלקנו מכירים את סיפור הרקע המשפחתי, וחלקנו פחות. ובכל זאת, בפעם הראשונה ששמעתי את דני מתראיין, לא ממש ידעתי למה לצפות. העובדה היא שאין לו מבטא. הוא מדבר ומתנהג כמו ישראלי צעיר. כמו דָּנִי לכל דבר ועניין. בנוסף, עומדת לזכותו גם העובדה שבחר לשחק בנבחרות ישראל, על אף האפשרות הריאלית שעמדה בפניו לשחק עבור סרביה. "אני מגדיר את עצמי 99.9 אחוז ישראלי, אבל חלקיק אחוז סרבי. זה היצר התחרותי, ולפעמים הדבר המשוגע הזה שאני עושה אחרי סלים, המבט. יש משהו תחרותי מאוד אצל הסרבים, אולי אינסטינקטים, אבל אני ישראלי לכל דבר“. אולי זה הסוד?

המתח הזה, ובמיוחד העובדה שאבדיה בחר לייצג את נבחרת ישראל (ראו סעיף תסמונת גל גדות להרחבה), מדבר לליבם של ישראלים רבים. ייתכן שיש פה אפילו פיצוי יתר של הערצה והתרגשות מאבדיה, אולי ממקום לא-מודע מחבק ומאמץ – ״היי, אנחנו אוהבים אותך, מתרגשים בשבילך – רק תמשיך לבחור בישראל״.

 

בסופו של דבר, על אף ההפרדה המלאכותית של הגורמים השונים, הכל בעצם שזור אחד בשני. ההתרגשות הגדולה אצל כולנו נובעת מכך שדני אבדיה הוא ישראלי, צעיר ומוכשר שעשוי באמת לעשות את הצעד הבא. היו ספורטאים ישראלים רבים שהצליחו בחו״ל במידה כזו או אחרת. אבל כמעט אף אחד לא בלט באמת, לא הצליח באמת על הבמה של הגדולים. כמעט תמיד הם ליד, בולטים בליגות שוליות יחסית, בקבוצות קטנות יחסית, מחליפים בקבוצות הגדולות, נפצעים ברגע האמת, נחתכים לפני הפלייאוף, מושאלים לצ׳מפיונשיפ אחרי שהעפילו לפרמייר ליג. דווקא התכונות, המסגרת והסיפור של אבדיה, ביחד עם הכישורון הגדול שלו, הם אלה שמעוררים את התקווה והציפייה לכך שאבדיה יהפוך לשחקן בולט באמת ב-NBA. הרי עד כה הוא עמד והצטיין בכל מבחן שעמד בפניו.

בין אם זה מהסיבות שמניתי, או מכל סיבה אחרת, ההתרגשות סביב אבדיה ועתידו גדולה. בינתיים אני אאחל לו המון בהצלחה, שימשיך עם גרף ההשתפרות והווינריות שלו ושיביא לעצמו ולנו הרבה כבוד ועוד רגעים מרגשים. כנראה שהראשון שבהם יקרה כבר בדראפט הקרוב, ב-16.10, כל עוד לא יהיו עוד שינויים.

דני אבדיה, מכבי תל אביב
Credit to "Maccabi Tel Aviv Basketball" Facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח