ירידה לצורך עלייה

אנחנו נוהגים להיות קשים עם עצמנו. אנחנו אומרים שהליגה שלנו חלשה, שאנחנו לא מקצועיים מספיק, שמערכת הסקאוטינג של הקבוצות שלנו מקבלות קלטות של שחקנים ובמקום לעשות מעקב של שנים אנחנו שולפים מהמותן ונופלים עם השחקנים הזרים שנוחתים פה. שאנחנו לא מבינים שהכדורגל הוא מקצוע שצריך באמת ללמוד אותו ולהבין את החידושים שמגיעים איתו בכל העולם. כשכבר מגיעים לפה זרים שהם באמת ברמה גבוהה, אנחנו טוענים שזה מזל, צירוף מקרים או מסייגים את זה במחשבה שהזרים הטובים באמת לא אמורים להישאר בישראל הרבה זמן.

מצד שני, אנחנו אומרים שהכדורגל השתנה, שהוא נהיה “כדורגל של סוכנים”, ששחקן לא אמור למכור את עצמו כמו פעם ומבינים שסוכנים היום עושים יותר מחצי עבודה כדי לקדם שחקן שלהם. בסוף שנות ה-90′ המאוחרות ובתחילת שנות ה-2000, ימים שבהם לא היו לישראל הרבה ליגיונרים בחו”ל, כל שחקן שיצא מגבולות ישראל, הורגש שהוא הרוויח את זה ביושר. גם אם הצליחו וגם אם פחות, עוררין על כך שמגיעה להם הזדמנות לשחק ברמות הגבוהות לא הייתה.

רשימת שחקנים הכוללת למשל את רביבו, ברקוביץ’, נימני, בניון, עידן טל ומוטי קקון מציגה שחקנים שהם לא באותה רמה מבחינת ההשפעה שלהם על הכדורגל הישראלי, אבל השחקנים האלה, מהראשון ועד האחרון, עזבו את ישראל כאשר הם היו כוכבים בקבוצות שלהם, השפיעו על הקבוצות שלהם לאורך זמן והיו חייבים ללכת לנסות את מזלם בכדורגל איכותי יותר כדי להיות שלמים עם עצמם בסוף הקריירה כשיתלו את הנעליים. היום, מסתבר, מדיניות הרכש השתנתה, לא רק פה בישראל, אלא בכל אירופה. חמישה שחקנים שירדו השנה ליגה בישראל יצאו לאירופה. אדי גוטליב יוצא לשחק באופה הרוסית שסיימה את העונה שעברה במקום ה-7, בן רייכרט חתם בזולטה וארחם – מחזיקת הגביע הבלגי, עומרי אלטמן ואלי אלבז עברו לשחק ביוון השכנה בקבוצות פנאתינייקוס ואפולון סמירניס בהתאמה, ואריאל הרוש נשאר אף הוא באזור הים התיכון כאשר חתם במדי אנורתוסיס פגמוסטה אצל רוני לוי.

עמרי אלטמן הפועל תל אביב
קרדיט לדף הפייסבוק “Hapoel Tel Aviv FC – מועדון הכדורגל הפועל תל אביב”

השאלה הנשאלת לאור המעברים האלה היא אם אנחנו באמת מחמירים עם עצמנו. למעט אריאל הרוש, שעוד נתן בשנה האחרונות הופעות טובות מאוד שלא עזרו בסופו של דבר להפועל ת”א להישאר בליגה, כל שאר השחקנים, גם אם עקבו אחריהם רק השנה וגם אם עושים אחריהם מעקב של מספר שנים, אין עוררין שלא מגיע להם, לפחות בזמן הזה, להשתדרג – לא כלכלית ובטח שלא מקצועית. פוטנציאלית יש סיכוי למרביתם להתקדם בקריירה, אבל אם שמים אותם בשורה אחת עם הלגיונרים מלפני עשור, מבינים שכללי המשחק השתנו לא רק אצלנו בקלחת הישראלית, אלא בכל אירופה.

השיח על הסוכנים והכוח שלהם בכדורגל הוא לא משהו חדש. זה לא סוד שדודו דהאן מקושר מאוד בליגה הבלגית והיכולת שלו להוציא שחקנים שעדיין לא הוכיחו את עצמם לשם היא משהו שכבר הפך להיות הרגל שמלווה לא פעם בציניות ולעג מצד התקשורת הישראלית. מצד שני, אי אפשר להגיד שהאחים רונן וגלעד קצב, אדם קידן ואבי נימני שולטים בכדורגל היווני, הרוסי והקפריסאי.

אדם קידן
מתוך דף הפייסבוק של אדם קידן

ופה נשאלות השאלות. האם באמת אנחנו כל כך רחוקים מההתנהלות באירופה? האם אנחנו מחמירים עם עצמנו? אם קבוצת אמצע טבלה בליגה הרוסית העשירה והמתפתחת מחליטה לקנות את גוטליב אחרי שנתיים לא מוצלחות, בלשון המעטה, בהפועל ת”א, כנראה שדרך העבודה שלנו בישראל לא רחוקה מסגנון העבודה שקיים היום ברחבי אירופה.

נכון, היום לכל שחקן יש אפשרות לעשות קליפ תדמיתי שמרכז את מיטב הביצועים שלו בכמה דקות, נכון לגוטליב יש דרכון זר שמאפשר לו לא להחשב כזר בליגה הרוסית, וכן יש לו גם פוטנציאל בגלל גילו, המבנה שלו וכוח הרצון שלו, באמת להתפתח ולהפוך אולי בעתיד לבלם טוב יותר. אבל קבוצות מהטופ האירופאי, או קבוצות בדרגה אחת מתחת לטופ, שולחות סקאוטים לראות את השחקנים כמה וכמה פעמים, עורכות מבדקים במערכות מתקדמות ואם קבוצה כמו אופה שלחה לישראל נציגים היא יכלה לראות אולי את הפוטנציאל שיש בגוטליב, אבל יכלה למצוא בליגה שלנו או בליגות אחרות שחקנים יותר טובים, בלי לפגוע בגוטליב.

דודו דהאן
Credit to Scoutpush Dudu Dahan Facebook Page

דוגמא נוספת שמדגישה איך הסוכנים השתלטו על הכדורגל היא אלי אלבז. אלבז שגדל בהפועל חיפה אמנם סומן מגיל צעיר כשחקן כשרוני, אבל בגיל 25 שיחק בסה”כ 57 משחקים בליגת העל וכבש 12 שערים בקבוצת נעוריו ובהפועל כפ”ס. מוזר לראות איך אפולון סמירניס, שחזרה השנה לליגה הבכירה ביוון ורוצה לתקוע בה יתד, הגיעה דווקא לאלבז כחלוץ רכש. מעניין היה לדעת ולהכיר כמה זמן לקח תהליך הבחירה בחלוץ הישראלי וכמה השפעה יש לאחים קצב ולאדם קידן על התהליך.

דבר נוסף שבולט מאוד בדפוס העבודה של הסוכן והכדורגלן הישראלי בשנים האחרונות היא העובדה ששחקנים רבים מבצעים מעבר לאירופה לא באמת כדי להתקדם מקצועית. הם מבצעים מעבר לאירופה בידיעה שאחרי חצי שנה, שנה, גם אם הם לא ישחקו כמעט יש להם דרך סלולה חזרה לקבוצה חזקה יותר בליגת העל ועם חוזה משודרג. אי אפשר כמובן להכליל. מכבי חיפה רצתה כבר הקיץ את אלטמן וגוטליב והציעה להם חוזים יפים והם עדיין העדיפו לצאת לנסות את מזלם וקפצו על ההזדמנות שניתנה להם. מנגד, ראינו לא מעט שחקנים שיצאו וחזרו. לא תמיד הם חזרו עם רזומה של כישלון חרוץ, אבל הם גם לא הטביעו חותם. אופיר מזרחי למשל, הוא דוגמא קלאסית לתופעה. בקיץ שעבר עזב מזרחי את הפועל קריית שמונה ללוגאנו השוויצרית. בלוגאנו הוא שיחק 22 משחקים, מתוכם עשרה בהרכב הראשון, כבש שער אחד והקיץ החליט לחזור לישראל וחתם במכבי חיפה. השאיפות יותר גדולות, הקבוצה יותר גדולה וכן, גם השכר שודרג.

אופיר מזרחי מכבי חיפה
Credit to “Maccabi Haifa FC” Facebook page

בסופו של דבר הרצון לחזור למתחם הנוחות גובר הרבה פעמים אצל שחקנים על הרצון להילחם על מקומם במקום שהוא רחוק מהבית. דוגמא נוספת אפשר למצוא אצל רועי קהת שעזב לאוסטריה וינה מקרית שמונה, עם רצון לכבוש את הכדורגל האוסטרי ואחרי עונה חזר אף הוא למכבי חיפה וכמובן שיפר את תנאיו. בסופו של דבר אנחנו עדים לשינויים בכדורגל שאין לנו ברירה להתיישר מולם, למרות שזה לא הענף שהתאהבנו בו בגיל צעיר.

הכסף מניע את הכדורגל מכל הבחינות, שחקנים נרכשים בעשרות מיליונים, שחקנים רוצים למקסם את השנים שלהם ולהרוויח כמה שיותר כסף גם אם זה מצריך מהם לנטוש קבוצות שטיפחו אותם וסוכנים רוצים לקבל עמלות על שחקנים שלהם כשהם נמכרים בלי לחשוב אם השחקן באמת כשר להרפתקתה החדשה שהסוכן בישל לו.

מוזמנים להתרשם מהביצועים של הליגיונרים בעונה הקודמת בטור של יוחאי שטנצלר

Embed from Getty Images

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!