הקסם שאבד – 5 סיפורים על ילדי פלא שלא הפכו לכוכבי הכדורגל שציפו מהם להיות

// מאת מוטלה רפלד & אהוד ריבן

יש משהו קסום בפוטנציאל לא ממומש, בילד פלא שנשאר נהדר רק בתחילת הקריירה לפני שהיא התחילה להתמסמס. התמקדנו בטור בחמישה סיפורים על חמישה שחקנים, עם כמה נקודות שמשותפות כנראה לכל שחקן שצפו לו גדולות ונצורות בתחילת הקריירה ומשהו התפספס בדרך לתהילה, אבל כמו פתיתי שלג  שלעולם לא תמצאו שניים זהים – כל פוטנציאל מפוספס הוא ייחודי.

סיידו בראהינו

את הסיפור של סיידו בראהינו אפשר בקלות לקטלג כעוד מקרה קלאסי על פי המתכון על חלוץ אנגלי צעיר ומוכשר שנופח יותר מדי. ובאמת, כשבראהינו היה רק בן 20 ובקושי השלים עוד עונה מלאה בקבוצה הראשונה של ווסט ברומיץ', חלק מהתקשורת האנגלית מיהרה להכריז שהוא הדבר הכי טוב שיצא מהמועדון מאז בראיין רובסון, ושמאמן הנבחרת דאז, רוי הודג'סון, צריך לזמן אותו לסגל נבחרת אנגליה.

בראהינו
Via West Bromwich Albion on Facebook

 

המצב רק מחמיר שכיום אנחנו כבר מכירים מצוין שמות כמו דומיניק קלברט לווין, ג'יידון סאנצ'ו, תמי אייברהם, פיל פודן, ג'וד בילינגהאם, בוקאיו סאקה ועוד כישרונות צעירים רבים וטובים שמשלימים קאדר כישרונות בלתי נגמר תוצרת אנגליה, ששמו של בראהינו ש-ספוילר- לא עמד בציפיות, מחוויר עוד יותר לידם. למרות תנאי הפתיחה הגנריים לעיל שמבשרים על עוד סיפור כישלון אנגלי כמיטב הקלישאה, כשמבינים מאיפה סיידו בראהינו הגיע, היכן התפתח ואיך הוא גדל – מגלים שלא רק שהוא נשכח שלא בצדק, ייתכן שתחשבו שהוא בכלל הצליח בענק.

סיידו בראהינו, תקוותם של תושבי הפרברים של בירמינגהאם בתחילת העשור הקודם, נולד בכלל בבוג'ומבורה שבבורונדי, ליד טנזניה ורואנדה ב-4 באוגוסט 1993. אם השם בורונדי לא מצלצל לכם מוכר ואין לכם מושג איפה טנזניה ורואנדה נמצאות על המפה, זה לגמרי בסדר, כי כמעט ואין דברים שאפשר לומר בקונטקסט חיובי על בורונדי בפרט והאיזור כולו בכלל:

בורונדי נחשבת למדינה נחשלת אפילו בסטנדרטים של אפריקה – היא מדינת עולם שלישי ללא מוצא לים שמדורגת כמדינה הענייה בעולם ע"פ דו"ח של ה-Global Finance Magazine וכמדינה הכי אומללה בעולם על פי דו"ח האושר של האו"ם.
הדירוגים היבשים הללו מספקים עדות קרה למה שקורה בבורונדי מאז הקמתה ב-1962 ועד ימים אלו ממש: עוני מחפיר (90% מאוכלוסיית המדינה עובדת בחקלאות), מלחמות אזרחים בין שתי קבוצות אתניות במדינה(ההוטו והטוסטי), גופות ברחובות, מעשי אונס, ביזה, ילדים חיילים, מוסדות מדינה מושחתים, תשתיות מינימליות אם בכלל ומעט מעט מאוד תקווה.

למציאות הזו סיידו בראהינו גדל. בשבילי ובשבילכם אלו כמה שורות עצובות שיישכחו די במהרה, עבור כל ילד שנולד בבורונדי זו המציאות כולה ואין בלתה.

 

בשנת 1997, כשסיידו היה בן 4 בלבד, המציאות הבורונדית טפחה על פניו הצעירות בצורה הגסה ביותר כשהתבשר שאביו נרצח במלחמת האזרחים במדינה. אביו של סיידו הקטן היה רק אחד מבין 600,000 שמלחמת האזרחים האכזרית גבתה.
שש שנים לאחר מכן, כשהיה בן עשר בלבד, נסע בראהינו לבדו לאנגליה כשהוא בכלל לא יודע אנגלית או מה יהיה עתידו במדינה החדשה. הוא רק קיווה לעתיד טוב יותר, אנושי יותר. ואכן, בגיל 12 בראהינו הצליח להתקבל לאקדמיה של ווסט ברומיץ' ובהמשך התאחד עם משפחתו לאחר שנאלצו לעבור בדיקות DNA שיוכיחו שהם אכן בני משפחה.

במרוצת השנים והשערים נעשתה לה השמועה על המפציץ מהאקדמיה של הבאגיז, כשבראהינו מקבל זימונים לנבחרות הצעירות של אנגליה ואף זוכה ביורו 2010 עם נבחרת אנגליה עד גיל 17 לצד שמות כמו רוס בארקלי וקונור קודי, שחקני נבחרת אנגליה כיום. כשהגיע לנבחרת הצעירה וכבש צמד נגד פינלנד, בראהינו חשף באחד הגולים חולצה עליה כתוב "RIP, Love U Dad" במעין סגירת מעגל לקו ההתחלה העצוב והטראגי של חייו למקום החלומי בו היה מצוי באותם ימים.

בעונת 2013/14, אחרי 3 השאלות קצרות בליגות הנמוכות, בראהינו קיבל סוף סוף את הצ'אנס להיות החלוץ הפותח של ווסט ברומיץ'. הוא כבש 5 שערים, הציג יכולת מרשימה והחלו דיבורים באנגליה על זימון אפשרי שלו למונדיאל בברזיל, מה שלא קרה לבסוף. הודג'סון לא השתכנע. בעונה שלאחר מכן, בראהינו כבר התפוצץ. הוא כבש 20 שערים והוסיף שישה בישולים בכל המסגרות, מספרים מדהימים לחלוץ צעיר בווסט ברומיץ', והרים של ציפיות נוצרו סביב החלוץ שעשור קודם לכן היה ילד יתום בן 10 שמגיע לאנגליה כפליט מלחמת אזרחים.

אבל עונת הפריצה הייתה למעשה תחילת הסוף. בראהינו התקשה להתמודד עם ההצלחה. הוא אמנם זומן לבסוף לנבחרת הבוגרת, אך לא שיחק בה, ובתווך החלו הבעיות: בקיץ 2015 פתח בשביתה כמחאה על סירובה של ברומיץ' להעביר אותו לטוטנהאם. בהמשך הוא גם נתפס נוהג בשכרות, וכששיחק וכבש לא חגג את השערים כמעין מחאה. בעונת 2015/16 הבלאגן השפיע יותר ויותר על התוצרת בדשא. בראהינו כבש 4 שערים בלבד, וכמעט את כל החצי הראשון של עונת 2016/17 פספס בגלל פציעות והשעייה קצרה בגין שימוש בחומרים אסורים.

בינואר הוא עבר לסטוק, אבל במדיה לא כבש ולו שער פרמיירליג אחד ב-28 הופעות בשנה וחצי, וכשירדה לצ'מפיונשיפ כבש 3 שערים בלבד בעונה שכמעט הסתיימה בירידה של הפוטרס לליגה השלישית.

כיום, כשהוא בן 27, רק או כבר, תחליטו אתם, סיידו בראהינו מוצא את מקומו בעולם. הוא משמש כקפטן נבחרת בורונדי, אותה הוביל ב-2019 להשתתפות היסטורית באליפות אפריקה וסיפק רגעי אושר נדירים למדינה העצובה. שמו של הילד שעזב אותה כפליט יתום וחזר אליה כגיבור ייחקק באותיות של זהב בהיסטוריה הקצרה של המדינה שידעה כמעט רק אותיות של דם. העונה הוא מושאל מזולטה ווארחם שלקחה אותו לאחר ששוחרר מסטוק אחרי עבירות משמעת לשרלרואה שנותנת עונה לא רעה בליגה הבלגית.

אלו בטח לא הפסגות שחזו לסיידו בראהינו לפני כמה שנים, ומי שמסתכל על הקריירה שלו מהצד עשוי לקבל את הרושם שהוא הרס לעצמו, אך כשמבינים מאיפה בראהינו הגיע – מצבו כיום, גם כשהוא רחוק מהזוהר, התחזיות והפסגות, נראה כהישג לא פחות מרשים מאף הישג שישיג שחקן בן גילו, יליד אנגליה, שנולד עם תנאי פתיחה אנושיים.

 

הסיפור העצוב של בויאן קרקיץ'

ההתחלה של בויאן קרקיץ' היא למעשה ההיפך הגמור מהסיפור של סיידו בראהינו: אמנם גם אביו של בויאן, בויאן קרקיץ' סניור, הוא מהגר, אך הוא היגר מארצו מסיבות שונות לחלוטין – קרקיץ' סניור הוא כדורגלן עבר שנישא לבחורה קטאלנית ועבר לגור בברצלונה, ובשנת 1997 גם הפך לסקאוט במועדון, תפקיד אותו מילא מעל לעשור.

שנתיים מאוחר יותר, כשהיה בן 9, בויאן קרקיץ' הבן הצטרף לאקדמיה של ברצלונה, לה מאסיה המפורסמת, אולי המקום הטוב ביותר להיות בו עבור ילד יליד תחילת הניינטיז שמתחיל לשחק כדורגל, ועל אחת כמה וכמה כשאבא שלך נמצא במערכת בתפקיד מסוים. בויאן הצעיר ניצל נהדר את תנאי הפתיחה הכמעט מושלמים: הוא כבש 900 שערים לאורך שנותיו באקדמיה, הוביל את נבחרת הנערים של ספרד לזכייה באליפות העולם, היה לשחקן השני הכי צעיר שכובש בליגת האלופות (נכון ל-2008, השיא נשבר מאז) וכבש 10 שערים בלה ליגה בעונתו הראשונה בבוגרים כשהיה בן 17 בלבד ונחשב לאחת ההבטחות הגדולות של ברצלונה, ספרד והכדורגל העולמי בכלל.

אבל אז השדים הופיעו. כשפפ הגיע ובויאן נדחק לספסל, נדמה היה שזה קורה מסיבות מקצועיות בלבד שהוא פשוט לא מספיק טוב לקבוצה הטובה בעולם, אך בעקבות ראיון שסיפק לפני שנתיים וחצי לגרדיאן מתגלה תמונה אחרת לגמרי, עצובה ומציאותית יותר: בויאן קרקיץ' סבל מהתקפי חרדה שמנעו ממנו לממש את עצמו. עד כמה הם מנעו?

בקיץ 2008, אותו קיץ בו נבחרת ספרד זכתה בתואר הראשון בשושלת שלה, יורו 2008 באוסטריה ושוויץ, לואיס אראגונס התקשר לבויאן להזמין אותו לנבחרת. הוא סרב. הסיבה לכך הייתה שמוקדם יותר באותה השנה, בפברואר 2008, בויאן שאמור היה להפוך לשחקן הצעיר ביותר בתולדות נבחרת ספרד, חווה התקפי חרדה קשים שמנעו ממנו לשחק באותו המשחק. הוא ידע שאם יגיד כן ויסע לטורניר הוא ייאלץ להתמודד עם שדים שגדולים יותר מכל בלם שעשוי לעמוד בדרכו.

הסיבה הרשמית שסופקה לתקשורת ולאוהדים הייתה שבויאן "חלה" מול צרפת, ושהוא ויתר על ההשתתפות ביורו 2008 "מסיבות אישיות", וללא אותו ראיון לפני כשנתיים ייתכן וזה מה שהיינו חושבים עד היום.

אחרי שמעמדו ירד בברצלונה בעקבות הדברים איתם נאלץ להתמודד, בויאן עבר ברומא ואייאקס, ניסה להתניע מחדש את הקריירה בסטוק סיטי (שם שיתף פעולה עם לא אחר מאשר סיידו בראהינו…), מיינץ, אלאבס ובשנתיים האחרונות הוא משחק במונטריאול אימפקט מה-MLS. בויאן מספר שהוא שלם עם הקריירה שלו, ושמה שחשוב בקריירה בסופו של דבר אלו הן החוויות שצברת.

ואכן, למרות מה שעבר והמקומות אליהן הגיעה הקריירה שלו, עשרה שערים בעונת הבכורה בברצלונה, שותפות בקבוצה הגדולה של 2009, שתי זכיות בליגת האלופות, שלוש אליפויות ספרד, לשחק במועדונים כמו רומא ואייאקס ואפילו הופעה אחת בנבחרת ספרד – אלו חוויות ששמורות רק למעטים ברי מזל.

ומבראהינו ובויאן, נעבור לשלושה שחקנים דרום אמריקאיים שהתחילו את הקריירה בתור כאלה שאמורים להפוך לכוכבי ענק, ומשהו בדרך לשם לא הסתדר.

 

מתיאס פרננדז

כשמתיאס פרננדז הופיע לראשונה בתודעה של אוהד כדורגל אירופי ממוצע, הדיבור היה על מעבר לאחת הקבוצות הגדולות של אירופה – ספציפית ריאל מדריד וצ'לסי הוזכרו כמעוניינות. מלבד ההצלחה שלו עם קולו קולו (זכה בשתי אליפויות ב-2006 ובשחקן השנה של דרום אמריקה), המון תשומת לב הופנתה לפרננדז בזכות היכולת שהציג במונדיאליטו של 2005. 

פרננדז היה wonderkid דרום אמריקאי קלאסי – פליימייקר, בעיטות חופשיות מעולות, שליטה בכדור מושלמת, ראיית משחק. המלצות לקנות אותו כשהוא עוד היה זול במשחק מנג'ר. בקיצור, המישהו (תבחרו בעצמכם את מי לשים שם) הבא. אפילו התקשורת הארגנטינית החמיאה לו בזמנו – נדיר כשלא מדובר בשחקן משלהם.

כשויאריאל החתימו אותו ב-8 מיליון אירו הורמה גבה או שתיים, אבל גם היה בזה היגיון – להגיע לקבוצה עם קצת פחות ציפיות ולחץ ולהתקדם איפה שריקלמה בדיוק עשה החייאה לקריירה האירופית שלו. אבל משהו בדרך להפוך לשחקן מוביל במועדון על באירופה, או בכלל שחקן מוביל באירופה, התפקשש. 

פרננדז הבריק לעיתים רחוקות בויאריאל. גם בספורטינג, וכך גם בפיורנטינה וקצת במילאן. למה? פרננדז, כנראה, הוא יותר שחקן לוקסוס. כשציפו ממנו להוביל בבמות הגדולות, הוא לא היה בנוי לזה. אחרי אירופה הגיעה תקופה מאכזבת במקסיקו ועוד יותר גרועה בקולומביה. היום? שוב בקולו קולו, בעיקר מנסה להיפטר בעיות ברכיים טורדניות, במה שנראה כמו הסוף לקריירה שלא נסקה לגבהים שציפו.

 

דייגו בונאנוטה

מעל הקריירה של בונאנוטה, פליימייקר מבריק וקטנטן מרחפת עננה אחת גדולה. לא רק על הקריירה שלו, על כל דבר שהוא יעשה עד יומו האחרון.  

בדצמבר 2009 בונאנוטה איבד שליטה על רכבו כשנסע על הכביש המהיר והתנגש בעץ. שלושה חברים שנסעו איתו במכונית נהרגו. בונאנוטה התאושש מהר מהמצופה וחזר למגרשים כבר באפריל. במרץ 2011 הוא זוכה מאשמה על ידי בית המשפט. על פי ההחלטה, בונאנוטה לא עבר על המהירות, ובבדיקות הדם לא נמצאו אלכוהול או סמים. 

 אל אנאנו, הגמד, ערך את הבכורה שלו בריבר פלייט ב-2006, כשאגדה ארגנטינאית בשם דניאל פסארלה על הקווים ושולח אותו לראשונה למגרש (החליף את גונזלו היגוואין באותו משחק). אגדה ארגנטינאית אחרת, דייגו סימאונה, היה המאמן של בונאנוטה בדרך לתואר היחיד שלו עם ריבר, אליפות הקלאוסורה ב-2008. 

עוד שם מוכר מהעבר, סרחיו באטיסטה, אימן אותו באולימפיאדת 2008, כשארגנטינה זכתה במדליית הזהב, עם הופעה אחת ושער אחד של הכישרון הצעיר (בן 20 באותו שלב). בתחילת הדרך שלו, הציפייה מבונאנוטה הייתה שיחקוק את שמו בהיכל התהילה של הכדורגל הארגנטינאי יום אחד. זה לא קרה. בגלל התאונה? אולי גם בלעדיה זה לא היה קורה, אבל אי אפשר שלא לחשוב "מה אם לא…" 

בונאנוטה לא חזר אותו שחקן מאותה התרסקות, וכנראה לא בגלל העניין הפיזי. בקיץ 2011 הוא נמכר למלאגה (קבוצה קטנה יחסית לשמות שקושרו אליו שנתיים לפני כן), כמו פרננדז… אותה אימן מנואל פלגריני… בדיוק כמו פרננדז.

בונאנוטה לא מצא את עצמו בפרויקט הקטארי הקצר בעיר הנופש הספרדית, ומשם החל לנדוד: גרנאדה, מקסיקו, קצת עדנה ביוון עם א.א.ק אתונה וגביע, ובעונות האחרונות באוניברסידד קאתוליקה הצ'יליאנית, שם העניינים התחילו מעולה עם אליפות ב-2016 (הוסיף עוד שתיים מאז) ומאז עליות וירידות, כצפוי. בניגוד לפרננדז שבקושי בריא מספיק לשחק, בונאנוטה עדיין יכול לשלוף רגעי קסם מהשרוול. אבל הוא עושה את זה במקום רחוק מאוד מאיפה שהוא היה אמור להיות בו.

 

דנילסון (זה של בטיס)

זכייה במונדיאל. זכייה בקופה אמריקה. עוד גמר מונדיאל. זכייה בגביע הקונפדרציות והשחקן המצטיין של טורניר 1997. 61 הופעות ו-8 שערים בנבחרת ברזיל. הוא בכלל בטור הנכון?

כן, ללא שום ספק. דנילסון היה חלק מתקופה מאוד מוצלחת של הנבחרת הברזילאית, אבל חלק קטנטן בה, נישא על אדי הפוטנציאל וההייפ של סוף שנות ה-90 מהימים שלו בסאו פאולו. 

דנילסון החל את הקריירה שלו בגיל 17 בסאו פאולו של אחרי הזכיות בליברטדורס. הוא מהר מאוד זכה לתשומת לב של מועדונים גדולים באירופה (כולל ריאל מדריד) בזכות היצירתיות, השליטה בכדור והדריבל, שתמיד לווה בתרגיל או שלושה בכל ניסיון לעבור שחקן. אחרי 4 עונות הגיע הזמן לחצות את האוקינוס. 

כמו פרננדז ובונאנוטה שכבר סקרנו אותם, הוא עבר לקבוצה קצת מפתיעה – ריאל בטיס. רק שבמקום סכום צנוע, דנילסון, בן 20 וקצת לפני מונדיאל 98', עבר בהעברת שיא עולמית דאז – 32 מיליון אירו, השחקן הראשון מאז מראדונה בתחילת שנות ה-80 ששבר את השיא במעבר ישיר מדרום אמריקה לאירופה, וכרגע גם האחרון.

ובת'כלס, שם, בגיל 20, הוא הגיע לשיא התהילה שלו. דנילסון לא הצליח בבטיס, למרות שנשאר שם עד 2005, אבל רוב הזמן כשחקן די שולי ובמיוחד בעונות האחרונות. משם, הסיפור הקבוע – נדודים בלי יכולת לתקוע יתד באף מקום: בורדו, סעודיה, ארה"ב, חזרה לברזיל ואז עוד טיפה בויטנאם לפני פרישה ב-2010. 

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח