הטור נכתב בזמן המשחק, מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

לפני המשחק:
כל העונה החבר האופטימי והחבר הפסימי נפגשו לסיכום המשחק.
הפעם הם קיימו דיון מקדים, שהתרכז בעיקר במשחק המקביל של סיטי וברייטון –
האופטימי יגיד: אליפות, ולא חשוב כיצד.
הפסימי יענה: הפעם האחרונה שברייטון ניצחו היתה לפני חודשיים.
האופטימי: אליפות, כי יש לנו את קלופ.
הפסימי: ברייטון שמרו על רשת נקיה פעם אחת בתשעת המשחקים האחרונים, וסיטי ספגו רק פעם אחת בשבעת המשחקים האחרונים שלהם.
האופטימי: אליפות, כי כה אמר קלופ "השחקנים הם fu–ing giants".
הפסימי: מאזן השערים של ברייטון בשבעת המשחקים האחרונים הוא 2 – 14.
האופטימי: אליפות בזכות עוד שער מופלא בדקות הסיום באנפילד, ו/או שער מחמם לבבות בברייטון.
הפסימי: אין אליפות בגלל שער קורע לבבות בדקות הסיום בברייטון, ו/או החמצה מסמרת שיער באנפילד.
האופטימי: אליפות.

המשחק:
היה כלא היה.
בדרך כלל אני כותב את מרבית הטור תוך כדי המשחק. הפעם, כחלק מהניסיון להילחם במנחוס, החלטתי לשנות הרגלים ולכתוב את הטור אחרי המשחק. וכך, אני יושב מול המסך והמקלדת יותר משעתיים אחרי השריקה האחרונה ולא ממש יודע איך להתחיל. הפעם אין לי ממש מילים, ולא כי אני טובע בעצב, כי הרי התסריט היה די צפוי. פשוט אין לי מילים.
בסופו של דבר השפה העברית מספקת לי את הפיתרון הפשוט הזה:
היה כלא היה.
שיחקנו, התאמצנו, הבקענו והזענו, אבל נשארנו במקום. השני.

היה, אילו הן אותן עשרים דקות מאושרות בין שער היתרון של מאנה ששם אותנו בראש הטבלה, דרך שער היתרון של ברייטון, לבין שער המהפך של סיטי, שהעיף אותנו מראשות הטבלה בעוצמה כאילו היה בעיטה של קומפאני.

לא היה, הן אותן דקות בין שער המהפך לבין שריקת הסיום. אותן דקות שבהן די ברור שהאליפות כבר לא תהיה אדומה והכל נראה ריקני וסתמי.
לא היה, הן אותן דקות בסיום המחצית הראשונה שבהן רואים שגם לשחקנים יצא כל האוויר, או אחרי ההפסקה כשנדמה שמדובר במשחק רדיוס ללא קהל.
לא היה, אילו אותן דקות שנדמה שכולם כמו זומבים, השחקנים, הקהל ואנחנו מול המסך. אותן דקות שבהן סיטי כובשת שוב ושוב ואנחנו כמעט סופגים שוב ושוב.
לא היה, הן אותן דקות שאפילו התקווה לאיתות מבשר טובות מברייטון נעלמת לה לחלוטין. אותן דקות שבהן הבירה והפיצוחים הן הדרך להעברת הזמן עד שריקת הסיום, מכיוון שכבר אין סיבה לכסוס ציפורניים או להחזיק אצבעות.

הפתיחה היתה מעודדת עם שער יתרון של מאנה שהיה זהה לחלוטין לשער הראשון של וינאלדום מול ברצלונה. טרנט מיישר כדור למרכז, שלפני שהוא הופך לאסיסט הוא פוגע בשחקן יריב. 0-1 שכולו תקווה לשידור חוזר של "נס ברצלונה באנפילד".
כשברייטון עולה ליתרון, אנחנו נעים בין שמחה מטורפת לפסימיות "זה היה מוקדם מדי" זהירה, שמתחלפת מהר מאוד לוודאות הכואבת שמביא שער השיוויון של אגוארו, אותו אגוארו שהוגדר כשחקן העונה ע"י שרון דוידוביץ' בפודקאסט האחרון. כמה שהוא צדק.
עשר דקות מאוחר יותר לאפורט מעלה את סיטי ליתרון וסוגר את הסיפור. משחק שני ברציפות שבלם של סיטי עושה את ההבדל.

שורה תחתונה:
סיבוב המשפחות בסיום המשחק סיפר את סיפור הלב החצוי.
לא היה כמעט כיסא ריק ביציעים כשהשחקנים עלו עם בני משפחותיהם לסיבוב התודה המסורתי. על פניהם היו חיוכים, אלא שאפשר היה להבחין בגוון קל של עצבות על פניהם. אצל חלק מהם הוא אפילו לא היה קל. היתה לי תחושה מאוד חזקה שהנדרסון עומד להזיל דמעה ושמילנר גם. כשהסתכלתי על רוברטסון אפילו לא הייתי צריך לנחש, מכיוון שהוא חשק את שפתיו כה חזק שהייתי בטוח שאם הוא ממשיך הוא לא יהיה כשיר למדריד.

הקהל שר וזימר להם תודה והם עברו לאורך היציעים בגאווה מהולה בעצב. גם ברגעים הללו שחלקם בוודאי היה רוצה להיות אי שם בחדרי ההלבשה או אפילו בבית, הם מילאו את חלקם בכבוד.
הם והקהל.
אף אחד לא הלך הביתה, לא הקהל ולא השחקנים, לא הצוות ולא הבעלים. הם כולם יודעים שיש עדיין משימה קטנה להשלים.

גם קלופ היה איתם, בדיוק כמו שהוא היה איתם כל השנה, ברגעים הטובים וברגעים הקשים, בניצחונות ובהפסד, בהבקעות ובטעויות.
בדיוק כמו בשבוע בין שתי הפגישות עם מסי שבו יכלו בקלות לוותר, ובשבועות הארוכים שבהם הקבוצה רדפה אחרי סיטי ולא הרפתה אפילו לא לשניה אחת, מתוך תקווה ואמונה שבסוף זה יצליח.
גם קלופ מחא כפיים וחייך לקהל, אלא שגם אצלו זה היה סוג של חיוך מאולץ שיש בו רגשות מעורבים. מעין חצי חיוך שמנסה להסתיר את האכזבה ואת תחושת הפיספוס. חיוך שהוא לא החיוך הקלופי הרחב והמוכר.

בעוד הילדים מתרוצצים על הדשא והבת של סלאח מפגינה כישורי הבקעה וחיוך משובחים, התראיין הקפטן ובשיא הכנות אמר שהם מאוכזבים, ואני הערכתי אותו יותר. הוא נתן אח"כ את הקלישאות המוכרות על גאווה ולכידות ומאמץ קבוצתי, אולם פניו סיפרו את הסיפור האמיתי. ושלא תחשבו שאני מפקפק לשניה באמיתות דבריו, מכיוון שבקבוצה הזו, בעונה הזו, הם לא היו קלישאות. זה מה שהיה.
וזה גם מה שיהיה.

אמנם יש אכזבה על כך שמנצ'סטר סיטי הקדימה אותנו בנקודה, אולם יש סיפוק מקבוצה עצומה, מרתקת ומלהיבה שנתנה לנו אינספור רגעי כדורגל נפלאים והמון זיכרונות טובים, ושעשתה את הכי טוב שהיא יכולה, בכל משחק ובכל דקה. אולי ליברפול לא זכתה באליפות, אבל בשבילי זו היתה עונת אליפות.
זהו, הסתיימה הליגה, אולם נשאר עוד משחק אחד לנצח.

האופטימי יגיד: עם כאלה עוצמות אנחנו לוקחים את הצ'מפיונס.
הפסימי יענה: איך מתרוממים שוב אחרי אכזבה שכזו?
האופטימי ישיב: In klopp we trust .

הטור האחרון של הליגה היה הטור הכי קשה לכתיבה. בסיום המשחק לא הרגשתי אכזבה עצומה או עצב עמוק, מכיוון שהסוף היה צפוי ומכיוון שהגענו אליו די מוקדם במהלך המשחק. דווקא מאוחר יותר עלו הרגשות השליליים, כאשר צפיתי בסרט סיבוב המשפחות ובפניהם של השחקנים. ואז התחלתי לחפש תמונות לטור וראיתי את קלופ מחייך…