יומן האליפות של ליברקלופ (37): ניוקאסל. ניצחון.

הטור נכתב בזמן המשחק, מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

לפני המשחק:
אני מתייצב למשחק במצב רוח לא מי יודע כמה.
הסיבות הן המתח וההפצצות על איזור הדרום, שני ימי הזיכרון לפני ואחרי, יחד עם ההפסד מול ברצלונה, פציעה של בן משפחה, סיום העונה המוקדם של פירמינו וקייטה וההפסד של קארדיף שמשאיר את ברייטון בליגה לפני המשחק מול סיטי, ועל פניו מצמצם למינימום את הסיכוי שהם יפסידו נקודות עד הסיום.
אני מתנחם בכך שבעצם זו ההרגשה שלי ואין לה שום השפעה על היכולת ומצב הרוח של השחקנים, אי שם בצפון אנגליה.
מה שישפיע עליהם זה אולי ההפסד בספרד והעייפות הפיזית והמנטלית.
אני מסתפק ב 0-1 קטנטן לטובתינו.

 

המשחק:
ניוקאסל זה לא ברצלונה ורונדון אינו מסי, אז קלופ חוזר לתבנית הקבועה שלו בחודשים האחרונים ומחזיר את סטארידג’ להרכב.
הקצב בפתיחה מסחרר והשחקנים נראים רעננים ומאוששים, ביחוד רובו ששורף את הקו שוב ושוב וסלאח שמעורב כמעט בכל המהלכים.

בדקה ה 13, שניה אחרי שהשדר הבריטי מציין שעד היום כבשנו 13 שערים ממצבים נייחים, מסתבר ששחקני ניוקאסל אינם מכירים את הסטטיסטיקה הזו, מכיוון שכשטרנט מגביה קרן וירג’יל נוגח בחופשיות גמורה לרשת. 0-1 שאמור לתת לנו את השקט להשלמת המשימה.

אלא ששקט הוא לא מה שיש לנו במדינה היום וכנראה גם לא על המגרש. בפעם הראשונה שהמקומיים מגיעים למצב בעיטה, אחרי חור במרכז ההגנה, הכדור מגיע לרשת של אליסון ואנחנו צריכים להגיד תודה שטרנט לא מקבל אדום על עצירת הכדור ביד על הקו. 1-1 ושחור הוא לא רק צבע הפסים והמכנסיים של ניוקאסל.

אחרי חמש דקות מתברר שתודתינו לשופט צריכה להיות כפולה ומכופלת ומשולשת, מכיוון שטרנט מבשל שוב ובאומנות לסלאח שכובש ממרכז הרחבה ברגל ימין. 1-2, עם השאלה הבלתי נמנעת מה היה קורה אם טרנט היה פוגש את מסי…
מחצית ראשונה של כדורגל אנגלי מהיר, קשוח ומלא אירועים. בינתיים התוצאה נכונה ואין פציעות למרות שמאנה וסלאח מצאו את עצמם על הדשא לא מעט פעמים. נשאר לקוות שלא יחול שינוי בשני האספקטים הללו של המשחק.

ליברפול, סלאח, רוברטסון
credit to liverpool fc facebook page

בהפסקה הרקטות ממשיכות ליפול בדרום ורונדון מזכיר לשופטים את הטעות שלהם, בתקווה לאפליה מתקנת בהמשך. המשחק ממשיך באותו קצב מסחרר והשער הבא הוא רק עניין של זמן, אחרי החמצות משני הצדדים.
אם במחצית הראשונה השדר הבריטי, מרטין טיילור, הכין את השער של וירג’יל מכדור קרן, אז בשניה הוא הציג אפליה מתקנת, בדיוק מה שרונדון ביקש מהשופט.
שניה אחרי שהוא אומר ששער של ניוקאסל עלול להרוג את שאיפות האליפות של ליברפול, רונדון בועט ריבאונד מקרן ישר מהאוויר לרשת. 2-2. מה יהיה?

הקהל דוחף חזק את הקבוצה שלו, ליברפול מאבדת את האיזון והסבלנות ועשרים דקות לסיום גם את סלאח אחרי פגיעת ראש. מה יהיה?

ניוקאסל יורדת לבונקר ונראה שלאדומים אין שום רעיון או פיתרון. אולי רק ממצבים נייחים.
לא אולי. בטוח.
כשאנחנו זוכים בבעיטה חופשית מימין, וירג’יל מסמן לשאקירי להגביה במקום טרנט, וכמה שהוא צדק. אוריגי נוגח פנימה עוד שער כשהכל כבר נראה אבוד. 2-3 אדום.
מה יהיה? יהיה טוב!!

credit to liverpool fc facebook page


שורה תחתונה:

זה לא היה ניצחון בשיניים.
זה היה ניצחון בשן.
השן האחרונה שנשארה בפה של ליברפול, שכל השיניים נופלות ממנו אחת אחרי השניה, בעונה מתישה ומטורפת.
אלא שהשן הזו חזקה כסלע, וגם כשהכל נראה אבוד ומייאש, למשל אחרי הפציעה של סלאח, איכשהו הקבוצה מגרדת את השער המנצח.

בהפסקה קיוויתי שנשמור על התוצאה וללא פצועים, והקבוצה עמדה רק במשימה הראשונה. הניצחון היה קריטי, אבל המחיר כנראה כבד, והחלום להפתיע את ברצלונה נראה כרגע רחוק כמו חללית ישראלית ראשונה על הירח.
זה לא היה משחק גדול של ליברפול, וניוקאסל הוכיחה שההגנה האדומה בירידה וכבר אינה אטומה לחלוטין. המקומיים בעטו יותר פעמים לכיוון השער ולמסגרת ורק הקורה ואליסון מנעו מהם שער נוסף.
התרומה העיקרית של ההגנה היתה הפעם דווקא בצד השני, בזכות השער של וירג’יל ושני הבישולים של טרנט.
מאנה וסלאח היו מאוד פעילים במחצית הראשונה ונעלמו מעט במחצית השניה, ובואו נניח שסטארידג’ עדיין חלוד, כדי לא לפגוע בכבודו של החלוץ שפעם היה כובש ממצבים שמהם החמיץ היום.
ומה נגיד על אוריגי. אחרי שער מופלא בדרבי בזכות השוער, הוא כובש עוד שער מופלא בזכות הראש של הבלם, אחרי שאולי הוא מסיט את הכדור עם השערות שלו.

 

גם אני, כמו רוב האוהדים, אוהב להתלונן על השופטים ובטוח שהם תמיד תמיד נגדנו. הפעם הם עזרנו לנו. פעמיים, או לפחות פעם וחצי. באדום שלא נשרק לטרנט ובעבירה שלא היתה על פאביניו והביאה את השער השלישי.

אין לי שמץ מושג איך תיגמר העונה הזו, בשני המפעלים בהם אנחנו עדיין בחיים, אבל כבר עכשיו אפשר להכתיר אותה כאחת הדרמטיות והמרתקות ביותר שהיו למועדון מעולם, ובוודאי מאז האליפות האחרונה.
בסיום המשחק הקודם מול ניוקאסל היינו עם שש נקודות יתרון ופער שערים עדיף על סיטי. היום אנחנו עם שתי נקודות ומשחק עודף.
אז הכל נראה אופטימי והאליפות נראתה בהישג יד. היום קצת פחות, ועדיין זו עונה מופלאה.

למרות ההשקעה מול ברצלונה, העייפות המצטברת, הפציעות והשיוויון של ניוקאסל, ולמרות מצב הרוח שלי והרקטות בדרום, ליברקלופ מצליחה לגרד עוד שלוש נקודות ולקוות שעזרת המנג’רים תימשך. בניטז היום וברנדון ביום שני. להתראות במחזור האחרון…

האופטימי יגיד: עוד תיקו אחד של סיטי, זה מה שאנו מבקשים.
הפסימי יענה: נו באמת.
האופטימי יאמר: אין כמו ההרגשה של לצעוק ישששש בדקה ה 85 ולקראת חצות.
הפסימי יגיב: אבל עד אותה הדקה…

ליברפול, ניוקאסל, אוריגי
אוריגי. עם השערות.
credit to liverpool fc facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!